שלום, אני מנחם. ירושלמי, כזה שהאבנים של העיר הזו הן חלק ממנו.
במשפחה שלי אני "הירושלמי" – הרביעי מבין שמונה אחים ואחיות שכולם, חוץ ממני, נשארו שם במרכז.
רעייתי היא דיני. ואני אומר לכם את זה הכי פתוח: דיני היא לא סתם אישה, היא ה"בלבוסטע" הכי משודרגת שיכולתם לדמיין. יש לה ידי זהב, לב של פלדה כשצריך, ונשמה שרק רוצה לתת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני לא אחד שאוהב לעוף על עצמו, באמת שלא. אבל בשביל שתבינו את העומק של הסיפור, אני חייב להגיד לכם את האמת: אני האח הזה שכולם אוהבים לבוא אליו. הבית שלי הוא הבית שבו כולם מרגישים הכי בנוח. יש אצלנו איזה מגנט כזה.
אם אחד האחים או האחיות נמצא באזור ירושלים - והם נמצאים פה הרבה - זה ברור מאליו שהם קופצים אלינו. לא משנה אם זה יום חול, ערב שבת או סתם יום של חול המועד. הבית תמיד פתוח, הקפה תמיד חם, והלב תמיד מוכן.
אבל הסיפור האמיתי שלי, הוא על סעודת פורים מדי שנה.
בשנים הראשונות אחרי החתונה, זה היה פשוט. בפורים דפרזים היינו נוסעים להורים שלי במרכז, ובפורים דמוקפין – החג ה"אמיתי" שלנו הירושלמיים – היינו אצל חמי בירושלים. הכל היה מתוקתק. אבל עם הזמן, ברוך ה', המשפחה גדלה. הילדים גדלו, והרגשנו שהגיע הזמן לעשות את הפורים שלנו בבית שלנו.
וכך התחיל המנהג: האחים והאחיות שלי מהמרכז היו "קופצים" לטעום את הפורים הירושלמי אצלנו. בהתחלה זה היה מחמם את הלב. לראות את כולם, את כל האחיינים מחופשים, את השמחה, את השירים. אבל אף אחד - ואני מדגיש, אף אחד - לא ידע מה אנחנו עוברים ביומיים שלפני.
דיני היא בשלנית בנשמה. היא לא מסוגלת להוציא משהו שהוא פחות ממושלם. סוגי הדגים, הבשרים שמתבשלים שעות, המאפים שנאפים בזהירות - הכל מגיע אחרי עמל ויגיעה שאין לתאר.
בליל פורים, כשהעולם בחוץ חוגג ורוקד, דיני הייתה עומדת במטבח עד השעות הקטנות של הלילה. שתיים, שלוש לפנות בוקר, והיא עדיין על הרגליים, מוודאת שכל מנה תהיה יצירת אמנות.
אני הייתי שם איתה, עוזר במה שאפשר, מקלף, קוצץ, שוטף, ובזמן הזה של ליל פורים, היינו פשוט בלי נשימה. הגענו לסעודה עצמה כשאנחנו צל של עצמנו. חיוך מאולץ לאורחים, אבל בפנים? בפנים רק רצינו לישון. הרגשנו שאנחנו משרתים של אירוע, ולא באמת חוגגים את היום הקדוש הזה.
אחרי שבע שנים כאלו, ישבנו לילה אחד אחרי פורים, גמורים מעייפות, והחלטנו: זהו. אי אפשר יותר. לא הגיוני שבליל פורים, לא נמצא רגע אחד לשבת על הספה בנחת. כל המרוץ הזה בגלל כמויות האוכל האדירות שאנחנו מכינים כדי להאכיל גדודים.
אז עשינו שינוי. התאחדנו כמה שכנים, שכרנו אולם בבית הכנסת הקרוב, והזמנו קייטרינג מושקע.
כששאלו אותנו בפורים דפרזים: "מה איתכם השנה?", ענינו בחיוך רחב: "השנה אנחנו עושים יחד כמה משפחות". זה היה השחרור שלנו. פתאום, ליל פורים נראה אחרת, בלי לעבוד ולטרוח, פשוט רגועים. היה זמן לשבת עם הילדים, לשמוע את החידושים שלהם על המגילה, לספר בדיחות, פשוט להיות אבא ואמא.
ביום פורים באולם בית הכנסת, הבאנו מלצרים, ישבנו ופשוט נהנינו יחד. החגיגה הייתה מושלמת, פשוט הנאה אמיתית.
ככה זה נמשך שלוש שנים. אבל אז, משהו בפנים התחיל לדגדג לי.
הרגשתי שהביתיות חסרה לי. הקייטרינג היה טעים, האולם היה נחמד, אבל זה לא היה הבית. רציתי את האוכל של דיני, את האווירה של הסלון שלנו. אבל ידעתי את המחיר: אם אני פותח שולחן בבית - כולם מגיעים. ואני? אני לא רוצה לראות את דיני קורסת שוב.
לכן החלטנו על "מבצע סודי". החלטנו לעשות סעודה בבית, רק אנחנו והילדים. כששאלו אותנו במשפחה שלי: "מה קורה איתכם בפורים השנה?", החלטנו לתת להם להבין שאנחנו "לא סגורים", אולי נצא שוב, אולי נתארח. השארנו את זה מעורפל.
יום פורים בירושלים הגיע.
דיני הכינה כמה סוגי אוכל, אבל במינון שפוי. תוך שעתיים הכל כבר עמד על הפלטה. ערכנו שולחן מדהים, הכל היה בדיוק כפי שחלמנו. סוף סוף הילדים שלי שגדלו כבר, יכלו לשבת איתי ועם דיני, לצחוק, לתפוס ראש במידה, להרגיש את הקדושה של היום בלי הלחץ של לדאוג לאחרים.
ואז, בשיא הסעודה, נשמעו דפיקות בדלת.
פתחתי את הדלת והלב שלי קפץ.
ראיתי את מלכה, אחותי, יחד עם בעלה וששת הילדים שלה.
הם הגיעו עם משלוח מנות ענק, מושקע, מלא בכל טוב. אבל ברגע שהם נכנסו, הכל קפא. מלכה הסתכלה על השולחן הערוך בטוב טעם, על הניחוחות של הבשר המשובח, עלינו יושבים שם בנחת... והיא הבינה הכל.
ודיני? חיפשה את הבור הקרוב אליו היא תוכל ליפול.
יום קודם בפתח תקווה בבית הוריי, כששאלה אותה מלכה מה קורה עם פורים אצלינו, דיני אמרה לה שאנחנו לא יודעים מה קורה איתנו עדיין. המבט של מלכה היה ברור: היא הבינה שניסינו להתחמק.
היא לא אמרה מילה על זה, אבל המבט שלה אמר הכל. היא הניחה את המשלוח על האי במטבח, איחלה "פורים שמח" בקול חלש, ומיהרה לצאת החוצה. היא הרגישה שהיא מפריעה. שהיא לא רצויה בבית של אחיה.
הבנתי את הסיטואציה, דלקתי אחריה "כנסו כנסו, מה אתם הולכים ככה?", אבל מלכה אמרה: "פורים שמח הכל בסדר, נדבר עוד".
דיני התפרקה.
השמחה של פורים נעלמה לה מהפנים ברגע אחד. היא לא הפסיקה לדבר על זה. כל הסעודה היא רק אמרה: "איך יכולנו לעשות לה את זה? היא אחותך, מנחם. היא באה מאהבה, ואנחנו שיקרנו לה".
מוצאי פורים הגיע.
הבית היה נקי, אבל הלב היה מלוכלך ברגשות אשם. ראיתי את דיני יושבת במטבח ומסתכלת על המשלוח של מלכה. היא לא יכלה לגעת בו.
"אני מתקשר אליה", אמרתי פתאום.
דיני הסתכלה עליי בעיניים עצובות. "מה תגיד לה? שהמצאנו סיפורים כדי שהיא לא תבוא?".
התקשרתי.
"מלכה, זה מנחם. פורים שמח".
הייתה שתיקה קצרה בצד השני. "פורים שמח, מנחם. הגענו, הבאנו את המשלוח... ראינו שאתם באמצע. מצטערים שהתפרצנו ככה".
"מלכה, תעצרי", קטעתי אותה. "את לא התפרצת. את אחותי, והבית שלי הוא הבית שלך. תמיד". לקחתי נשימה עמוקה. "אני חייב להסביר לך. השנים האחרונות היו לנו קשות מאוד. דיני הגיעה לאפיסת כוחות בכל פורים. השנה... השנה פשוט פחדנו. פחדנו שאם נגיד שאנחנו בבית, שוב נמצא את עצמנו קורסים תחת העומס. רצינו רגע אחד עם הילדים שלנו, אבל הטעות הייתה שלא אמרנו את זה פשוט ובגלוי. התחמקנו, וזה כאב לדיני ולי כל הערב".
שמעתי אנחה מהצד השני של הקו. "מנחם... למה לא אמרתם? אתם חושבים שאנחנו לא מבינים? אתם חושבים שאנחנו לא יודעים כמה דיני עובדת קשה? אנחנו באים כי אנחנו אוהבים אתכם, כי הבית שלכם הוא הלב של המשפחה. אם היית אומר לי 'מלכה, השנה אנחנו צריכים את השקט שלנו', הייתי מכבדת את זה בחיבוק. אבל לעמוד שם בדלת ולהרגיש כמו זרה... זה היה קשה".
זה היה כואב לשמוע את זה, אבל יותר כנות מזה, לא היה יכול להיות.
השיחה הזו ריפאה הכל. הבנו ששקרים לבנים, גם אם הם נועדו להגן עלינו, בסוף פוגעים באנשים הכי קרובים. גם אם לא היה נעים לומר במילים פשוטות, לדוגמא: "הפעם אנו עושים משהו קטן" יותר היה לא נעים להתחמק. יש כאלו שחולקים עליי, הם טוענים שהבעיה היא של הצד השני שצריך להבין רמזים.
מה אתם הייתם עושים?
0 תגובות