בשכונת פועלים ותיקה בירושלים, חיו זה לצד זה אפרים ושלמה.
אפרים היה איש של עשייה שקטה: כל חייו עמל בנגרייה קטנה, חסך פרוטה לפרוטה, עד שזכה והקים לעצמו מרפסת יפהפייה בביתו, מעשה ידי אומן. שלמה, לעומתו, היה האיש שהגדיר את עצמו דרך שלילתם של אחרים. כשעמד מול המרפסת החדשה של שכנו, לא ראה בה יופי או עמל, אלא רק איום על מעמדו שלו.
הוא החל ללחוש באוזני השכנים שהעץ ודאי רקוב, שהבנייה מסוכנת, ושהכול הוא מצג שווא שנועד לנקר עיניים. חוסר היכולת של שלמה לומר את המילה "תתחדש" הפך לצל שהעיב על חייו שלו. הוא לא בנה לעצמו דבר, כי כל האנרגיה שלו הופנתה לניסיון להוכיח שהמרפסת של השני עומדת לקרוס.
באחד הלילות, פרצה שריפה קטנה בשל סבך קוצים בחצר הבניין. הלהבות החלו לטפס לכיוון חלונו של שלמה. הראשון שהתייצב שם, עם צינור מים וידיים מיומנות, היה אפרים הנגר. כשהאש דעכה, עמד שלמה מושפל מבט וגמגם: "איך יכולת לבוא לעזור לי, אחרי כל מה שהפצתי עליך?". אפרים הביט בו ברוגע ואמר: "שלמה, האש לא מבחינה בינינו, כשהבית בוער, השאלה היא לא מי צודק, אלא למי יש מים. חבל שהשקעת את כל חייך בניסיון למצוא פגמים במרפסת שלי, במקום ליהנות מהצל שלה".
• • •
הסיפור הזה הוא תמצית הטרגדיה של ימי הספירה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אנו מתאבלים בתקופה זו על תלמידי רבי עקיבא, שחורבנם לא נבע מחוסר ידע, אלא מחוסר היכולת "לנהוג כבוד זה בזה". כבוד, במובנו העמוק, הוא היכולת להכיר בקיומו של הטוב אצל האחר מבלי להרגיש שהוא מבטל את הטוב שבך.
בואו נדבר רגע על המקצוע הכי קשה במזרח התיכון: להיות המבוגר האחראי בחדר מלא בילדים שצורחים "אתה אשם!".
דמיינו את הסיטואציה הבאה, שהיא שגרת יומנו בעשור האחרון: ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המצלמות, ענייני ומסודר כמו דף נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומולו עומדת נבחרת שלמה של אנשי אופוזיציה ופרשנים שמתנהגים כאילו הם הרגע הפסידו במשחק בשכונה ומישהו לקח להם את הכדור.
הם זורקים עליו בוץ, רפש, וכינויים שאפילו בשוק היו מצנזרים בבושת פנים. הם מנסים בכל הכוח לגרור אותו למטה, לשלולית, למקום שבו הצעקות מחליפות את העובדות והטון מחליף את התוכן. והוא? הוא פשוט מנער את האבק מהחליפה - שיושבת עליו בול, (האיש יודע לבחור עניבות טוב יותר ממה שהם יודעים לבחור עמדה עקבית אחת) וממשיך לדבר כאילו הוא באמצע הרצאה אקדמית.
הטרגדיה האמיתית כאן היא "האופוזיציה לקרדיט". זה זן חדש של פוליטיקה. השיטה פשוטה: אם ביבי יביא מחר הסכם שלום היסטורי עם סעודיה, יצליח להוריד את מחיר הדלק לשקל וחצי לליטר, או יחסל את מוג'תבא חמינאי במו ידיו בעזרת פינצטה וסבלנות של צורף - הם יגידו שהוא עשה את זה רק כדי להתחמק מהמשפט, ושבכלל מוג'תבא היה חולה בשפעת וזה לא נחשב הישג.
חוסר היכולת לומר שתי מילים פשוטות כמו "כל הכבוד" הפך למחלה כרונית אצלם. המטרה היא כבר לא טובת המדינה, אלא הניסיון הנואש להוכיח שהשמש זורחת בבוקר רק כי הם "האופוזיציה" - הגישה שאילתה דחופה בנושא.
אופוזיציה ללא אלטרנטיבה
כאן צריך להגדיר את הבעיה המקצועית של האופוזיציה שלנו. במדינות מתוקנות, אופוזיציה היא "ממשלת צללים". יש להם תוכניות כלכליות חלופיות, יש להם חזון ביטחוני מגובש, הם מציעים דרך אחרת ומשכנעים את העם שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר. אצלנו? האופוזיציה היא לא "נגד הדרך", היא פשוט "נגד האיש".
ברגע שהאסטרטגיה המקצועית שלך מסתכמת בשתי מילים – "אתה אשם", אתה מפסיק להיות פוליטיקאי והופך למחסום תנועה. מבחינה מקצועית, זה כשל חמור. כשהם משקיעים 100% מהאנרגיה שלהם בלכלוך ובהכפשה, לא נשאר להם אפילו אחוז אחד לבנייה של משהו חדש. הם לא מנסים לשכנע את הציבור שהם מוכשרים יותר, הם רק מנסים לשכנע שנתניהו מסוכן יותר. התוצאה היא: כל מה שיש להם למכור זה עוד מאותו בוץ משומש.
אז איך ראש הממשלה באמת לא מתלכלך?
האופוזיציה והתקשורת מצפים ממנו לרדת למטה. הם צריכים אותו שם, איתם, בתוך הבוץ. למה? כי בתוך הבוץ כולם נראים אותו דבר. בתוך הרפש, אין שום הבדל בין ראש ממשלה עם חזון לבין פוליטיקאי זוטר שרק מחפש כותרת ב'כיכר השבת'.
אבל האסטרטגיה של נתניהו היא "אסטרטגיית המראה": כשמישהו צועק עליך ואתה עונה לו בשקט תהומי, אתה לא רק מעצבן אותו יותר – אתה פשוט גורם לו להיראות כמו הליצן המרכזי בקרקס של עצמו.
המראיין מנסה לייצר אווירת סוף עולם, וביבי נשען אחורה כאילו הוא בדיוק קיבל מסאז' בכתפיים. כשמנסים להנדס "קריסה כלכלית" מול הפנים שלו, הוא לא מתבלבל ולא מרים את הטון בחזרה. הוא לא יגיד "אתם לא מבינים", הוא פשוט יציג עובדות שיהפכו את כל הצעקות לרעש רקע של מזגן ישן. (ובנינו, גם אם העובדות הן לא עובדות אלא הסחות דעת, צריך ללמוד ממנו את האסטרטגיה הזו)
ואיך כל זה מתחבר לטהראן?
וכאן אנחנו חייבים לעבור ל'קבוצה' מטהרן. איראן היא המקבילה הבינלאומית המדויקת בהתנהגותה, לאופוזיציה שלנו. בזמן שהצמרת שלהם חוסלה, הטילים שלהם אוזלים, והם מנסים לרפאות את עצמם, הם עסוקים בלשמור על הכבוד האבוד.
"עדיין לא שלחנו את הטילים החדשים שלנו!", הם מאיימים בכל פעם שישראל מורידה להם איזה גנרל לארוחת בוקר. זה בדיוק כמו האופוזיציה: "עדיין לא הראינו לכם את האלטרנטיבה האמיתית!".
חברים, אם היו לכם טילים – הייתם שולחים. אם הייתה לכם אלטרנטיבה שלטונית – הייתם מנצחים בבחירות. איראן מוכרת תדמית של מעצמה בזמן שהיא מסובכת עד צוואר, בדיוק כמו אלו שלא מסוגלים לומר את המילה הכי קשה בעברית: "הפסדנו".
כאן אנחנו מגיעים לנקודה הכואבת באמת.
השנאה והלכלוך האלו הם לא רק פוליטיקה, הם רעל חברתי מזוקק. כשמנהיגים (או אלו שרוצים להיות כאלו) משתמשים בשפה כזו, כשהם מסרבים לפרגן על הצלחות לאומיות רק כי הן רשומות על שם היריב – הם קורעים את הנשמה של העם הזה, ועוד לא הזכרתי את הכוח שהם נותנים לאויב על ידי ההתנהגות שלהם.
זה לא אנושי כי זה מבטל את המושג הבסיסי של "טוב משותף".
כשהאופוזיציה מקווה בסתר ליבה שנתניהו ייכשל במשימה לאומית – הם בעצם מקווים שהמדינה כולה תיכשל. השמחה לאיד על כל משבר כלכלי או ביטחוני היא אובדן של מצפון בסיסי. הציבור רואה את זה, וזה מחלחל למטה. השנאה הזו מדבקת, והיא הופכת את השיח ברחוב לקרב הישרדות במקום לדיאלוג אנושי. כשאדם לא מסוגל לראות את הטוב אצל השני רק בגלל דעה פוליטית, הוא מאבד משהו מהאנושיות שלו.
והתקשורת מגבה אותם, למה? זה פשוט: רייטינג ואידיאולוגיה. רעש מוכר הרבה יותר משקט. מראיין שפוגע בראש הממשלה או נותן במה לגידופים עליו, מקבל יותר יחס מדיון ענייני על תקציב המדינה או על רפורמות בחינוך.
מעבר לכך, רוב מערכות התקשורת שותפות לאותו חזון עולם של האופוזיציה. הם לא רק מדווחים על המציאות, הם מנסים להנדס אותה. כשהם נותנים במה לכל לכלוך, הם הופכים לשופר של האופוזיציה במקום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. הם "מכשירים" את השנאה הזו כי היא משרתת את המטרה הסופית שלהם.
כאן אנחנו מגיעים למסר הכי חשוב: הגאולה האמיתית של אדם מתחילה ברגע שבו הוא מסוגל להסתכל במראה ולומר: "הפסדתי". או יותר טוב: "הוא צלח במקום שבו אני נכשלתי".
• • •
יש כוח עצום ביכולת לפרגן ליריב על הצלחה מוכחת. כשאתה מפרגן למישהו אחר, אתה לא מקטין את עצמך - אתה מגדיל את העולם שלך. אלו שלא מסוגלים לתת קרדיט לאחר שלא חושב כמותם על הישגיו הכבירים, הם אלו שכלואים בתוך "מצרים" פרטית של קנאה ותסכול. הם חושבים שאם הם יכבו את האור של השני, האור שלהם יזרח חזק יותר. המציאות מוכיחה שהם פשוט נשארים בחושך גדול יותר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הגאולה של עם ישראל תלויה ביכולת שלנו להיות מאוחדים סביב הטוב. אם מישהו מצליח – תגידו לו "יישר כוח". זה יהפוך אתכם לאנשים גדולים יותר. בסוף, היכולת להגיד "יישר כוח" בלי להיחנק, היא לא כניעה - היא פשוט הדרך הכי טובה לנער את האבק מהחליפה ולהישאר המבוגר האחראי בחדר, בזמן שכולם מסביב עדיין מתווכחים למי יש כף גדולה יותר בארגז החול.
המבחן האמיתי של אדם הוא לא כמה חזק הוא יודע לצעוק על טעויות של אחרים, אלא אם הלב שלו רחב מספיק כדי לזהות הצלחה גם כשהיא לא רשומה על שמו - כי רק מי שמסוגל לפרגן לאחר, באמת חופשי מהמצרים של עצמו
0 תגובות