אבא, תראה רק אותי

הילדים הגדולים העזו להציב לאבא שלהם - קו אדום, והוא דווקא התרגש מזה | סיפור מטלטל

חשבתי ששוב הצלתי את המצב, חשבתי שהשקט יישמר. אבל אז, בפעם הראשונה בחיים, איציק לא חייך. הוא השפיל את מבטו אל הצלחת, ובלע את מה שנשאר לו בפה בזריזות, והשתיקה שהשתררה סביב השולחן הייתה פתאום כבדה ומעיקה (משפחה)

אילוסטרציה (צילום: gemini)

שלום, אני גדי (39)

יש לי שבעה בנים, ילדים ממושמעים, אבל מאתגרים אותי באופן שוטף.

במה הם מאתגרים? בזה שכל אחד מהם רוצה להוכיח לי תמיד כמה הוא מוצלח, כמה הוא הכי טוב. כאילו הם קמים בבוקר לתחרות, וכל אחד מהם דואג תמיד לנצח את השני.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

זה עלה לי כבר בבריאות, הייתי מפתח כאב ראש מזה. בכל פעם אני צריך להקדיש זמן לטענות שלהם, וגם אם אני אבא שצריך לעשות זאת, לא הבנתי מה המניע שלהם שגורם להם תמיד להראות לי כמה הם מיוחדים, כל אחד בפני עצמו על חשבון אחיו.

אני זוכר שמאז שהם קטנים הייתי מקפיד לפרגן לכולם. אם מאיר שהיה בכיתה ה' היה מגיע עם מבחן טוב, הייתי מפרגן לו. ובכדי שאבי לא ירגיש פחות הייתי מיד אומר: "גם אבי, גם אתה יש לך מבחנים טובים". ואז הייתי גם חייב להזכיר לדודי שהוא חזק מאוד בקריאה.

בקיצור מה שייצא מזה: שבכל פעם שהייתי צריך לפרגן למישהו על משהו טוב כמו מבחן או מעשה טוב, הייתי מיד מעדכן את מי שבסביבה שגם הוא מצוין. וכל זאת, בכדי שלא יהיה קנאה ביניהם, כי אז הם רואים שאבא לא מעדיף מישהו אחד כלפי השני.

זה היה מגיע למצב, שבבית הכנסת מישהו אמר לי: "אתמול ראיתי את אבי לומד חזק", ואיציק בדיוק שמע את זה. הייתי עונה לו: "כן ברוך ה' זכינו", ואז מיד מוסיף: "גם איציק שלנו, הוא חזק".

אני, היה לי כל כך חשוב שכולם יקבלו את אותו היחס, ואחרי כל זה אני רואה אותם במלחמה יום יומית לנצח אחד את השני, ולהוכיח לי כמה כל אחד מהם חזק ומיוחד.

התעייפתי מזה, זה היה גדול עליי, כמה אני עוד אצטרך לראות את זה קורה?

ואז אבי הגיע לישיבה קטנה. כמובן, ילד ראשון בישיבה קטנה כל תשומת הלב מופנית אליו. חששתי שאיציק שהוא שנה מתחתיו, ירגיש נחות ויפתח קנאה. מה עשיתי?! כשהוא היה חוזר וכולנו היינו סביבו, מיד אמרתי: "גם איציק יגיע לישיבה, גם איציק תלמיד חכם. נכון איציק?".

ההתפרצות הגיעה דווקא בערב שבת חגיגי אחד.

אבי חזר מהישיבה עם דף חידושי תורה שרצה להגיד על השולחן. כשהוא התחיל לדבר, ראיתי את העיניים של כולם נשואות אליו, וכרגיל, החרדה הישנה שלי התעוררה. לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט השני, קפצתי ואמרתי בלבביות: "מקסים, אבי! וממש באותו סגנון שמעתי השבוע את איציק מסביר סברא נפלאה במשנה. נכון איציק?!".

חשבתי ששוב הצלתי את המצב. חשבתי שהשקט יישמר. אבל אז, בפעם הראשונה בחיים, איציק לא חייך.

הוא השפיל את מבטו אל הצלחת, ובלע את מה שנשאר לו בפה בזריזות, והשתיקה שהשתררה סביב השולחן הייתה פתאום כבדה ומעיקה.

"אבא", פתח איציק בקול נמוך ומלא כבוד, אך כזה שרעד מהתרגשות. "אני יודע שאתה אומר את זה כי אתה אוהב אותנו כל כך, וחשוב לך שכולנו נרגיש טוב... אבל לפעמים, קשה לי להיות תמיד ה'גם'".

הבטתי בו המום. "מה זאת אומרת, איציק? אני רק רוצה שתדע שאתה לא פחות ממנו...".

"אני יודע, אבא", הוא אמר בשקט, "אבל כשאבי חוזר מהישיבה ואומר חידוש, אני באמת רוצה להקשיב לו. אני רוצה לשמוח בשבילו בכיף, בלי להרגיש שאתה ישר 'חייב' להגיד משהו טוב גם עליי כדי שלא איעלב. כשאתה משווה בינינו אפילו כשזה לטובה זה מרגיש לי שהדברים הטובים שאני עושה הם לא באמת בגללי, וכאילו יש כאן איזה מחשבה שצריך לחשוב ואתה מעלים אותה. כאילו, 'צריכה להיות קנאה, כי אני עלול לחשוב שאבי יותר מוצלח', אבל אז אתה מיד אומר 'לא... אתם אותו דבר'. את האמת אבא, זה גורם לנו כאן לבלגן".

הייתי בהלם מהחכמה שלו, לא ציפיתי לשמוע ממנו את זה, גם אם היה ילד שמדבר ומשתף.

כשהסתיימה הסעודה, אבי, שבדרך כלל היה השתקן מבין השניים, הניח את ידו על ידי ואמר: "אבא, אנחנו מעריכים את זה שאתה נלחם בשבילנו שלא נקנא. אבל האמת היא שאנחנו מתחרים בבית לא בגלל שאנחנו שונאים אחד את השני, אלא כי אנחנו מחפשים רגע אחד שבו תראה אותנו כפי שאנחנו - יחידים. בלי להזכיר את האח האחר באותו משפט. כשזה יקרה לא תהיה לנו מחשבה בכלל שיש סיבה לקנאות. וסליחה אם זה נקרא חוצפה מה שאני אומר עכשיוו אבל הייתי חייב להגיד לך את זה כבר ממזמן, ובזכות איציק אני אומר את זה עכשיו".

התרגשתי מהכנות, מהכבוד, ומהחשש של החוצפה. אבל יותר מכל, התרגשתי שדיברנו על זה.

באותו רגע, הגיעה לי הבנה קרה ומצמררת: בניסיון הנואש שלי למנוע קנאה, יצרתי אותה במו ידיי.

הבנתי שה"שוויון" המאולץ שלי היה בעצם ביטול של הייחודיות שלהם. כשסירבתי לתת לאבי את רגע התהילה שלו בלי "שותפים", גרמתי לו להרגיש שההישג שלו הוא כמו איום על שלום הבית. וכשדחפתי לאיציק מחמאה רק כי אחיו קיבל אחת, גרמתי לו להרגיש שדברי השבח שלי הם לא אמת מקצועית, אלא "עזרה סוציאלית" כדי שלא יבכה.

בעצם אני יצרתי כאן מחשבה אצל כל אחד מהם: "אני צריך לקנא באחר, כי אבא חושש שזה יקרה, אז בעצם זה מה שאני אמור לעשות והוא רק מונע את זה". בזמן שהייתי צריך פשוט לפרגן לכל אחד בזמן שלו, ולהראות להם, שלכל אחד יש את הרגע שלו מבלי לחשוב על ההשלכות של קנאה שבכלל לא היו להם בראש, ומהחרדה שלי אני פיתחתי כאן תחרות וקנאה, כי אני הכנסתי להם בראש את זה מבלי לשים לב.

עם הזמן הבנתי: הם לא נלחמו על המקום הראשון. הם נלחמו על הזכות להיות בודדים. הם רצו שאבא יראה את המבחן של מאיר וישכח לרגע שיש עוד ילדים בעולם. הם רצו שהאהבה שלי לא תהיה "חלוקה" הוגנת, אלא קשר אישי, ישיר ומיוחד לכל אחד מהם.

באותו ליל שבת, מול שבעה זוגות עיניים אוהבות אך עייפות, הבנתי שהמשימה שלי היא לא להיות "שופט בבית המשפט לענייני שוויון". המשימה שלי היא ללמוד להסתכל על כל אחד מהם בנפרד, ובמקום לומר "גם אתה", לומר פשוט: "אני רואה אותך".

משה רבי (צילום: לביא צלמים)

• • •

הניסיון לייצר "שוויון בכוח" מתוך פחד שהילדים יקנאו, הוא בדיוק מה שגורם להם לקנא יותר. כשאבא מוסיף את המילה "גם" לכל מחמאה, הוא בעצם אומר לילד שההצלחה שלו היא "בעיה" שצריך לאזן מיד, וזה הופך את האחים לאויבים שנלחמים על אותה עוגה. במקום שהילד ירגיש מיוחד, הוא מרגיש שהוא רק "כלי" כדי להשקיט את הבית, וזה יוצר אצלו רצון חזק לנצח את אחיו כדי לקבל תשומת לב אמיתית.

קנאה לא מגיעה מחוסר במתנות, אלא מזה שהילד מרגיש שהוא לא יחיד ומיוחד בעיני הוריו. כשכל מילה טובה הופכת להשוואה, הילד מתרגל למדוד את עצמו רק מול האחר, וזו הנוסחה הבטוחה למריבות. חייבים לתת לכל ילד את המקום שלו בלי "שותפים" ובלי להזכיר אף אחד אחר באותו רגע. כשההורים מפסיקים למדוד כל הזמן "מי קיבל תשומת לב וכבוד יותר", הילדים נרגעים ומבינים שיש מקום לכולם.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אל תפחדו לתת לאחד את כל הבמה
האחים שלו ילמדו למחוא כפיים כשידעו שגם תורם יגיע...

האם הכתבה עניינה אותך?

כן (100%)

לא (0%)

תוכן שאסור לפספס:

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

אולי גם יעניין אותך:

עוד בחינוך ילדים: