הי, זה יוסי (43)
החיידר בו למדתי היה מהמובחרים במרכז, היה קשה מאוד להתקבל אליו, ואבא שלי עשה הכל עבור זה, והתקבלתי. הייתי ילד מוצלח בלימודים, עד שהגעתי לכיתה ה', אז החלה בעיה חברתית.
קיוויתי לטוב, הרגשתי מנוכר, ובכל הזדמנות שהייתה לחברים שלי, ספגתי מהם ירידות לחיי, פגיעות והעלבות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כששיתפתי את הוריי במצב החברתי שלי, ראיתי אותם כואבים את כאבי, אבל חוששים להתלונן. הבנתי שאבא שלי עשה המון בכדי שאתקבל לחיידר הזה, וחשש להיות ההורה המתלונן אחרי שעשו לו 'טובה' וקיבלו אותי.
פניתי למלמד שלי.
מאז שפניתי אליו, הפכתי להיות ללעג וקלס בעיני חבריי לכיתה, 'המלשין הזה' ו'הבכיין' שהולך לספר למלמד כל דבר. המלמד חשש מהם, הוא לא עשה עם זה כלום.
זה אכל אותי, ציפיתי שהוא יעזור לי.
לאחר חודש הרגשתי כבר שקוף לגמרי, ופניתי לאמא שלי בחוסר אונים. היא שמעה אותי, הזדהתה עם כל מילה, אבל חששה להתלונן. "אתה יודע שקיבלו אותנו לחיידר הזה בחסד וברחמים, ואני עוד אתלונן?", אמרה את מה שידעתי כשידיה כבולות.
בינתיים המצב הלך והחמיר: לא שיתפו אותי במשחקים בהפסקות, היו שמים לי בתיק חול ונייר טואלט ופתקים, בפתקים היו כותבים לי כמה אני טיפש ומגעיל. את הפתקים עם הכינויים הראתי להוריי שהזדעזעו ומאז יותר הבינו מה שעובר עלי, וייצרו קשר עם הוריי הילדים הפוגעים, אבל לא היה שינוי.
החלטתי לעשות מעשה, הבנתי שרק אני יכול לטפל בזה.
העזתי לגשת לאיתמר, ראש החבורה. שאלתי אותו מדם ליבי: "רציתי לדעת מה עשיתי לך שאתה ככה עושה לי כבר תקופה ארוכה ומסית את כולם נגדי. אתה לא יודע כמה אני בוכה בלילות בגלל זה", והתחלתי לבכות לו מול העיניים. הוא ביקש ממני להמתין, ואני חיכיתי כמו ילד טוב שמצפה לישועה.
הוא הביא איתו 5 חברים, הם הביטו בי בוכה, התחילו להתפוצץ מצחוק, ונמלטו.
אני זוכר שזה היה הרגע הקשה ביותר שחוויתי מעודי, ההשפלה הזו, הצחוק המתגלגל שלהם, עד שהעזתי בכלל לפתוח את ליבי.
הגעתי הביתה מושפל כפי שלא הייתי מעולם, והתחלתי לבכות מיד כשנכנסתי הביתה. הוריי תמכו בי, הגיעו לבית הספר ודיברו עם ההנהלה בפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה. בהנהלה ראו בחומרה את הדברים, ומאוד כעסו על הוריי שלא דיווחו כשזה התחיל.
גם את המלמד שלי שחשש מהילדים המציקים, המנהל קרא לסדר, והמלמד היה עבורי סוג של תומך מאז השיחה עם המנהל, שהבין ממני שהמלמד ידע מזה כבר בהתחלה ולא עשה דבר.
אבל הילדים הללו עשו הכל בכדי להפריע, להתעלם, פשוט עשו הכל להכאיב.
הורי החליטו להעביר אותי מקום לימודים.
שם סיימתי את הלימודים בשמחה, עד שהגעתי לישיבה קטנה, אז הסיוט חזר במלוא העוצמה.
שם פגשתי את איתמר ועוד שני חברים שהיו מציקים לי בבית הספר הראשון בו למדתי. הבנתי שאנו הולכים להיות באותה הישיבה מעכשיו. פשוט רעדתי מפחד ממנו, חששתי שהחרם יחודש.
שידרתי עסקים כרגיל, עדכנתי את הוריי שאמרו לי שאני צריך להראות ששכחתי מזה, וגם ילדים גדלים ומשתנים, אבל לצערי לא הם, כי הם פשוט עשו הכל להסית את כולם נגדי.
אני התבגרתי מאז כיתה ה', אבל אני עדיין נער שיודע להיפגע. ניסיתי להתעלם מהם, אבל זה היה גדול עליי.
אבא שלי הגיע לישיבה, והחליט לעשות לזה סוף. הוא קרא להם ודיבר איתם קשות, כמובן מאז המצב החמיר יותר, והם היו במלוא המרץ להפיל את רוחי.
הרגשתי שהקירות סוגרים עליי. כל כניסה לבית מדרש הייתה עבורי כמו צעידה לתוך זירה של אריות, כשאני נטול הגנה. איתמר ידע בדיוק איפה ללחוץ, איזה מבט לשלוח כדי לגרום לי להשפיל עיניים.
ואז הגיע אותו ערב.
מצאתי קלסר זרוק מתחת לספסל בחדר השיעורים. זה היה של איתמר.
לא ידעתי אם להחזיר לו אותו, חששתי שתהיה לו סיבה טובה להעליל עליי עוד משהו. דפדפתי פנימה בידיים רועדות, לדעת מה הפגיעה הבאה שלי, חששתי שיראה אותי פתאום.
חשבתי שאמצא שם תוכניות איך להציק לי, רציתי לדעת את האויב, להתכונן להשפלה הבאה. אבל אז, ראיתי משהו שלא חלמתי.
באחד הדפים בין הסיכומים שלו, היה דף שהסביר לי הכל. מצאתי שם ילד מפוחד. היו שם מילים על ציפיות בלתי אפשריות של ההורים שלו, על הבדידות שלו בבית, ועל כך שהוא אכזבה אחת גדולה של אבא שלו. והמשפט שתפס אותי היה: "אני עוד יוכיח להם שאני יודע לבלוע כדור, גם אם עדיין אני מרטיב בלילה".
תלשתי את הדף הזה במהירות, הכנסתי לכיס, והנחתי את הקלסר במקום.
למחרת, באוצר הספרים, הוא הופיע: הוא דחק אותי לקיר בעוצמה, שחבר אחר שומר על הדלת. המבט שלו היה רצחני.
"איפה הדף?" הוא צעק בלחישה. "אם מילה אחת יוצאת לך מהפה, אתה גמור כאן'', אמר לי בלחץ.
הסתכלתי לו ישר בעיניים. בפעם הראשונה בחיים שלי, לא פחדתי.
"קראתי הכל, איתמר", אמרתי בקול יציב. ראיתי איך הצבע בורח לו מהפנים. הוא נראה פתאום כל כך קטן. אמרתי לו את המילים הבאות, ועד עכשיו אם תשאלו אותי, לא יודע איך זה יצא לי מהפה. "אני יודע שאתה פשוט מפחד שאנשים יראו שגם לך קשה, שגם אתה בוכה בלילה".
הוא עמד שם, משותק.
שלפתי את הדף והושטתי לו אותו. "קח. הסוד שלך נשאר אצלי, הוא לא ייצא החוצה. לא בגלל שאני חייב לך משהו, אלא בגלל שאני יודע מה זה לסבול – ואני לא אעולל לך את מה שאתה עשית לי".
הוא לקח את הדף וקרע אותו לגזרים, הסתובב והלך בלי להגיד מילה. מאותו רגע: הסיוט נגמר. לא כי הוא הפך לחבר שלי, אלא כי אני הפסקתי להיות הקורבן שלו.
• • •
אל תתנו ל"הכרת הטוב" לשתק אתכם
הטעות הראשונה של הוריו של יוסי הייתה התחושה שהם חייבים למוסד הלימודים על כך שקיבלו את בנם. אין מוסד לימודים ש"עושה טובה" כשהוא מלמד ילד. הזכות של הילד שלכם לביטחון אישי קודמת לכל הכרת טוב. ברגע שיש פגיעה – חובה לפעול מיד, בלי קשר לנסיבות הקבלה.
הקשיבו לסימנים הקטנים לפני שהם הופכים לחרם
יוסי ניסה לשתף, אבל ההורים שלו חששו. כשהילד מספר על קושי חברתי, אל תגידו לו "זה יעבור" או "תתעלם". הקשבה אמיתית וגיבוי מלא מהבית הם רשת הביטחון היחידה שלו. אם הילד מרגיש שהוריו "כבולים", הוא נשאר לבד במערכה.
בדיקת המלמד – הכתובת היא לא תמיד הפתרון
אל תסתפקו בלשלוח את הילד "לדבר עם המלמד". ודאו שהדמות החינוכית אכן רגישה ומבינה את המצב. אם המורה מזלזל בקושי של הילד, זו נורת אזהרה אדומה המחייבת מעורבות של הנהלה גבוהה יותר.
מעורבות הורית צריכה להיות חכמה, לא רק חזקה
אבא של יוסי הגיע לישיבה ודיבר בקשיחות עם הבריונים, מה שהחמיר את המצב. בגיל ההתבגרות, התערבות ישירה של הורה מול ילדים אחרים עלולה להיתפס כחולשה של הנער ולהגביר את הלעג. לעיתים עדיף לפעול "מאחורי הקלעים" דרך ההנהלה או לתת לילד כלים להגיב בעצמו, כדי לא לפגוע במעמדו החברתי.
המסר החשוב ביותר: "התוקף הוא ילד סובל"
השינוי הגדול קרה, כשיוסי הבין שאיתמר סובל בבית. חזקו אצל הילד שלכם את ההבנה שמי שפוגע בו עושה זאת מתוך חולשה פנימית ופחד. כשהילד מבין שהבעיה היא לא אצלו אלא אצל הפוגע, הדימוי העצמי שלו נשמר והוא מפסיק להרגיש קורבן.
חוסן הוא לא שתיקה – חוסן הוא בחירה
ההורים צריכים ללמד את הילד שהימנעות מנקמה (כפי שיוסי בחר) היא שיא העוצמה. חנכו את הילד שמוסר ובגרות הם הניצחון האמיתי. הידיעה שהוא "יצא גדול" מול מי שהיה קטן כלפיו, היא הכלי הכי חזק לריפוי פצעי העבר.
לסיום, אי אפשר לחתום את המסע המטלטל הזה מבלי להדהד את יצירת המופת של היוצר המוכשר והאהוב דוד בן ארזה. נחשפתי לשיר המפעים שלו, "אתה טוב", וחשתי כיצד מילותיו הופכות למרפא עבור כל אותם שנשברו תחת כובדן של פגיעות עבר.
בן ארזה, בכישרון נדיר ובדיוק כירורגי של הנפש, מצליח לזקק את האמת המזוקקת שכל נער פגוע חייב לשנן:
"לא משנה כמה אמרו לך, כמה שברו אותך אתה טוב, אתה טוב. ולא משנה כמה פגעו בך כמה כבלו אותך, אתה אור. לא משנה כמה סלדו ממך, כמה דחו אותך, אתה טוב. לא משנה כמה שרטו בך כמה כיבו אותך אתה אור, אתה אור".
הצלילים והמילים הללו מזכירים לנו שהרוע של האחר הוא לעולם לא תעודת הזהות שלנו. גם כשהעולם מנסה 'לכבות' או 'לסלוד', המהות הפנימית נותרת חסינה ובלתי ניתנת להכחדה. בסופו של דבר, הניצחון האמיתי הוא לא רק לעצור את הבריון, אלא להאמין – כפי שבן ארזה מיטיב לשיר – ששום שבר לא יכול למחוק את האור הנצחי שבך. אתה טוב, וזה הדבר היחיד שקובע.
אל תיתן למי שפגע בך את "זכות המילה האחרונה" על הערך שלך. כי מי שזה לא יהיה רואה רק את הכאב שלו ומשליך אותו עליך, אבל הוא מעולם לא יצליח לגעת באור הפנימי שלך. אתה טוב לא בגלל מה שאומרים עליך, אלא בגלל מי שאתה כשאתה קם בכל בוקר מחדש, למרות הכל.
0 תגובות