פגשתי יהודי יקר לפני שנתיים, וכך סיפר לי. אני נשוי זה שש שנים, אנחנו חיים על הקו בסדר. אבל יש לי משהו אחד אצל אשתי שמפריע לי מאוד.
מה לא ניסיתי לשנות את זה. הלכנו למטפלים זוגיים, אבל שום דבר לא השתנה. מה שהפריע לי המשיך להיות באותה עוצמה, וללא שום שינוי. בהמשך הגיעו גם הערות, גם ביקורת אבל זה היה נראה שאני מתעסק עם קיר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חשוב לי להגיד לך, מרדכי, שבאופן כללי היא אישה טובה. אין לי עליה תלונות מיוחדות. אבל בדבר הזה כמה שאני מנסה להילחם, לא להיכנע זה לא משתנה.
יכולתי לכתוב מחברות שלמות על כמה מחשבות חשבתי על זה, וכמה רגשות של כעס יש לי עליה.
שוחחתי איתו שיחה ארוכה, ובעזרת השם הבנתי מה הבעיה פה. הסתכלתי לתוך עיניו ושאלתי בשקט: הרי אתה טוען שניסית הכול. ייעוץ, אמרת לה, הערת לה, ביקרת אותה, התרגזת — וראית שאין שום שינוי.
ואתה אומר שאתה לא רוצה להתגרש ממנה. אז אולי הגיע הזמן לעשות נשימה עמוקה ופשוט לשחרר. להרפות. להיכנע למצב הזה.
תראה כמה סבל אתה סובל רק כי אתה פשוט לא נכנע, לא מרפה.
די. תגיד לעצמך: זה המצב. אני לא יכול לשנות את זה. זו אשתי, וכך היא תישאר עד מאה ועשרים שנה שלנו יחד.
ואם אתה בעל מדרגה — אתה יכול להוסיף שאתה נכנע לבורא עולם ונכנע לרצונו, שכך הוא רוצה, וזה לטובה.
אבל תיכנע. ותרפה. לא מתוך ייאוש — אלא מתוך הבנה. די, ניסיתי הכול.
יש לפעמים בחיים פעמים שצריך להרפות.
חשוב לעצור כאן לרגע ולהבהיר דבר יסודי. כניעה איננה ביטול עצמי. כניעה איננה מחיקה של הרצון. כניעה איננה השלמה עם פגיעה, ואיננה ויתור על גבולות. כניעה, במובן העמוק שלה, היא ההחלטה להפסיק להילחם במה שאין לי שליטה עליו — ולהתחיל לחיות מתוך בחירה במה שכן. יש מצבים שבהם המאבק הוא אומץ, ויש מצבים שבהם ההרפיה היא האומץ האמיתי. החכמה איננה רק להילחם, אלא לדעת מתי המלחמה כבר איננה מצילה — אלא שוחקת.
המלחמה מביאה סבל. חוסר הכניעה מביא איתו סבל. וההתנגדות מביאה סבל.
יש אנשים שחיים שנים בתחושת “אני צודק”. והם אכן צודקים. אבל את המחיר של הצדק הזה הם משלמים בשקט, בזוגיות, בשמחה, ובשלוות הנפש. לא תמיד האדם סובל מהמצב עצמו. פעמים רבות הוא סובל מהמאבק הבלתי־פוסק לשנות אותו. מהמאמץ היומיומי להוכיח, לתקן, לכופף את המציאות לרצון שלו. המאבק הופך לזהות, והשחרור נתפס כוויתור — בעוד שבפועל הוא הצלה.
ההסכמה, הכניעה, ההרפיה, הנשימה, האמונה — מביאות איתן שחרור.
ואם אתה לא מצליח לשחרר, להרפות — אז אתה צריך פשוט טיפול בזה: איך לשחרר, ולמה אתה לא מצליח לשחרר.
לפעמים צריך לומר אמת לא נוחה. יש מקרים שבהם האדם לא רק סובל מהמאבק הוא גם נאחז בו. הסבל נותן לו זהות. הוא נותן לו תחושת צדק, משמעות, אפילו עליונות מוסרית. כל עוד אני נלחם אני “בסדר”, אני “נכון”, אני “הצודק בסיפור”. והוויתור, ההרפיה, הכניעה — מפחידים לא רק כי הם כואבים, אלא כי הם משאירים אותי בלי תירוץ, בלי אשמים, ועם אחריות מלאה על חיי. לפעמים האדם לא מפחד מהשחרור — הוא מפחד מהחופש שבא אחריו.
אבל לפני הכול — אתה יכול לעשות נשימה עמוקה ולהגיד: די. זו אשתי, ואני אוהב אותה איך שהיא, למרות הדבר שמפריע לי.
הוא ישר אמר: אני לא מסוגל להרפות, להיכנע.
אז אמרתי לו בשקט: אני מבין אותך. אבל תדע — שעד שלא תצליח להרפות ולשחרר, יהיה לך קשה. לא יהיה לך רוגע ושלוות הנפש.
יש עוד פחד שלא מדברים עליו. הפחד מהשקט. כל עוד יש מאבק – יש רעש. יש תנועה. יש תחושת חיים. אבל ברגע שהמאבק נפסק, פתאום נהיה שקט. ושם, בשקט הזה, האדם פוגש את עצמו באמת. בלי אשמים. בלי סיבות. בלי על מי לכעוס. לא כל אחד מוכן לפגוש את עצמו כך. לפעמים המלחמה היא לא נגד המציאות — אלא נגד השקט שיבוא אחריה.
אני מספר את הסיפור הזה כי אני רואה שאחד הדברים החזקים לשחרור נפשי ולחיים מאושרים — זה לדעת בחיים להרפות, לשחרר, לוותר, לסלוח, להיכנע.
הרבה סבל נובע מהאמונה שאם אתאמץ עוד קצת — זה ישתנה. שעוד מאמץ, עוד לחץ, עוד ניסיון — והמציאות תיכנע. אבל יש נקודה שבה ההתעקשות כבר איננה כוח, אלא חוסר אמון. דווקא ההרפיה, דווקא ההסכמה להניח, היא לפעמים האומץ הגדול ביותר. ההכרה שיש דברים שאינם בידיים שלי, ושהחיים אינם נמדדים בכמה שלטתי — אלא בכמה הצלחתי לחיות באמת.
אנחנו נבראנו עם רצונות, דמיונות, תאוות. וכל החיים אנחנו רודפים אחרי החלומות שיש לנו.
לכל אחד יש חלום ופנטזיה אחרת, ואנחנו רודפים כל החיים אחרי החלומות שלנו.
נכון — זה דבר טוב לרצות, לחלום, לפנטז.
אבל יש הרבה פעמים שהרדיפה, העקשנות, ואי־הכניעה מביאות לנו סבל רב שאין כדוגמתו.
וזה לא רק בזוגיות. זה בכל נושא אחר.
אדם שלא מבין שיש דברים שפשוט צריך לשחרר, שכך השם רוצה, וזה לטובה, ולהמשיך את החיים הלאה — לא יכול לחיות חיים מאושרים.
כמובן שאני לא מדבר על דברים שאדם צריך ללכת ולטפל בהם, וזו חובת ההשתדלות שלו.
אבל יש כל כך הרבה דברים שאנחנו נלחמים עליהם חיים שלמים — ועל מה? על חוסר היכולת להרפות ולהיכנע.
זה נוגע בין לעשירים, בין לעניים, יהודים ולא יהודים.
אדם שיודע לשחרר בחיים, להרפות, לא להתנגד, לא להילחם — חי חיים מאושרים.
ובפרט כאשר הוא מוסיף לזה אמונה בהשם — אז הוא מאושר ממש.
אותו יהודי שסיפרתי לכם בתחילת הכתבה עשה תהליך ללמוד איך לשחרר ולהרפות.
והיום הוא אומר לי: שש שנים הפסדתי מהזוגיות שלי בגלל שלא ידעתי להרפות, לא להתנגד, פשוט להיכנע.
היום יש לי חיים מאושרים. אשתי לא השתנתה. מה שהפריע לי לא השתנה. אבל זה כבר לא מפריע לי.
אחרי שלמדתי לשחרר, להרפות, ולנשום — העניין שהפריע לי פשוט נמס, וכלא היה.
זה לקח זמן, אבל הוא חי היום.
אני פונה אליכם. לכל אחד תאמינו לי יש בחיים דברים שהוא רוצה אחרת ממה שיש.
בין אם זה בזוגיות, בילדים, עם עצמו, בפרנסה, בשידוכים — מה לא.
תזכרו: ההתנגדות יוצרת סבל. המלחמה מביאה איתה סבל.
האושר האמיתי הוא הכניעה. זה אושר. כי אז אתה משוחרר באמת. לא זקוק למשהו חיצוני שיעשה אותך מאושר. אתה לא כבול למשהו חיצוני שבלעדיו אתה אומלל.
ואולי בסוף הכול חוזר לנקודה אחת פשוטה. שנזכה להיכנע לבורא עולם. לא מתוך חולשה, אלא מתוך אמונה. להאמין ולחיות איתו, בידיעה שכל מה שהוא עושההוא עושה בהשגחה, והוא עושה לטובה. גם כשאנחנו לא מבינים. גם כשכואב. לא אמונה שמבטלת את הכאב, אלא אמונה שנותנת לו מקום. אמונה שמאפשרת לנשום בתוך החיים כמו שהם, ולמצוא בהם שקט, דווקא שם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום. מאחל לכם ולי שנזכה לראות טוב גלוי, ומה שלא נלמד לשחרר, להרפות, ולהשלים עם זה.
לתגובות. machon.rot@gmail.com
0 תגובות