האיש מקו 203
הערב של ה-11 במאי 1960 בשכונת סן פרננדו שבפאתי בואנוס איירס היה קר וסוער. בפינת רחוב גריבלדי המבודד, המתין צוות של ה"מוסד" בתוך שתי מכוניות. המטרה: אדולף אייכמן, האיש שניהל את לוגיסטיקת השמדת יהודי אירופה, אשר חי תחת הזהות הבדויה "ריקרדו קלמנט".
באותו היום האיש מקו 203 איחר. בדרך כלל הוא ירד מהאוטובוס בשעה 19:40 בדיוק, מדליק פנס והולך לעבר ביתו הדל, נטול החשמל והמים.
המתח בקרב חברי החוליה היה בשיאו; הם חששו שאייכמן זיהה את המעקב ונמלט. אך בשעה 20:05, אורות האוטובוס קרעו את החשכה. אדם בודד ירד והחל לצעוד בשולי הכביש. צבי אהרוני, שנהג במכונית ה"ביואיק", זיהה את דמותו הכפופה. כשהתקרב האיש למכונית שחנתה ב"תקלה" מבוימת, ניגש אליו פיטר מלכין. "רגע אחד, אדוני", אמר מלכין, ומיד זינק עליו. בתוך 25 שניות בלבד, אייכמן נגרר לתוך המכונית, והחולייה נעלמה אל תוך הלילה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאחר עשרה ימים במסתור, הועלה אייכמן למטוס "אל על". הוא הולבש במדי צוות האוויר, טשטש באמצעות סמי הרדמה והוצג כאיש צוות חולה. ב-22 במאי 1962 נחת המטוס בישראל, והבשורה הכתה גלים בעולם כולו.
ב-11 באפריל 1961 נפתח המשפט ב"בית העם" בירושלים. אייכמן ישב בתוך תא זכוכית חסין כדורים, נטול מדים ודרגות, מוקף בשופטים יהודים ובניצולים שסיפרו לראשונה את זוועותיהם. התובע גדעון האוזנר פתח בנאום מצמרר:
"במקום בו אני עומד... אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים".
אייכמן, מצידו, בנה קו הגנה שזעזע את הצופים בשל פשטותו המטרידה: הוא טען כי לא רדף יהודים מתוך תשוקה אישית, אלא היה "בורג קטן במערכת" שרק ביצע פקודות. הוא הגדיר את עצמו כפקיד צייתן שחובתו הייתה נאמנות לשבועה ולדגל, והתעקש כי האשמה מוטלת על הדרג המדיני בלבד. "הייתי רק כלי בידי אחרים", הצהיר, והציג דמות של ביורוקרט אפרורי וחסר חשיבות לכאורה.
אייכמן הטיח בארסיות בתובע:
"האם אינך חייל? האין לך את הפקודות שלך? אתה לכדת אותי. מדוע עשית זאת? בגלל פקודה".
הכרעת הדין הייתה חד-משמעית. השופטים קבעו כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי ודבק במשימת ההשמדה בקנאות. ב-15 בדצמבר 1961 נגזר עליו גזר דין מוות, העונש היחיד מסוגו בתולדות המדינה.
בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962, לאחר שנדחה ערעורו, הובל אייכמן אל הגרדום בכלא רמלה. לפני התלייה צעק: "תחי גרמניה! תחי ארגנטינה! תחי אוסטריה!".
גופתו נשרפה בתנור מיוחד שנבנה בכלא. בשעות הבוקר המוקדמות, יצאה ספינת משטרה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. שם, בלב ים, פוזר אפרו כדי שלא יהיה קבר שישמש מוקד עלייה לרגל עבור תומכיו. הספינה שבה לחוף עם זריחת החמה, אך השאלות שהעלה המשפט נותרו מרחפות באוויר.
המשפט עורר פולמוס עמוק בקרב הוגי דעות. השאלה הזו: האם כל בן אנוש עלול להפוך לסוכן של הרס תחת פקודה היא שהובילה את הפסיכולוג סטנלי מילגרם לבנות את הניסוי המפורסם והשנוי במחלוקת שלו באוניברסיטת ייל, שלושה חודשים בלבד לאחר תחילת המשפט. מילגרם רצה לבדוק האם הטיעון של אייכמן "רק ביצעתי פקודות" הוא אליבי זול, או שמא הוא חושף פגם קטלני בטבע האנושי של כל אחד מאיתנו.
הבנאליות של הציות
בעוד אפרה של "מכונת ההשמדה" הנאצית מתפזר במימי הים התיכון, בחדר עבודה קטן באוניברסיטת ייל היוקרתית, פסיכולוג צעיר בשם סטנלי מילגרם לא מצא מנוח. הוא עקב בדריכות אחר הדיווחים מירושלים, ושמע את טענותיו של אייכמן על כך שהיה רק "בורג קטן" המציית לפקודות. מילגרם תהה: האם אייכמן הוא מפלצת סדיסטית חד-פעמית, או שמא כל אחד מאיתנו, תחת התנאים הנכונים, עלול להפוך לזרוע המבצעת של השטן?
סטנלי מילגרם נולד ב-1933 בברונקס, ניו יורק, למשפחת מהגרים יהודית. אביו, שמואל, היה אופה מומחה מהונגריה, ואמו, אדל, הגיעה מרומניה. בביתם תמיד ריחף צל השואה; הוריו אירחו פליטים יהודים ששרדו את התופת באירופה, ומילגרם הצעיר נחשף לסיפורים שדרשו הסבר.
במכתב אישי וחשוף כתב פעם מילגרם:
"הבית הרוחני האמיתי שלי הוא מרכז אירופה... הייתי צריך להיוולד בקהילה היהודית בפראג ב-1922 ולמות בתא גזים כעשרים שנה מאוחר יותר. איך קרה שנולדתי בבית החולים בברונקס? לעולם לא אבין זאת לגמרי".
התובנה המצמררת הזו הייתה הכוח המניע מאחורי הקריירה שלו – הוא חש שהניסויים שלו הם הדרך שלו "למדוד" את הכוחות שרצחו את בני עמו.
כבר כילד, מילגרם היה "מדען בנשמה". הוא היה תלמיד מחונן עם IQ של 158 (הגבוה ביותר בשכבתו), שקרא את ה"ניו יורק טיימס" בזמן שחבריו קראו עיתוני ספורט. באחד המקרים, הוא בנה "פצצת נתרן" ופוצץ אותה בנהר הברונקס, מה שהזעיק את כוחות הכיבוי ואמא אחת מודאגת לזירה.
הצגה מחשמלת
כשהיה בן 4, הוא ניסה "למדוד" את המרחק בין שתי מיטות באמצעות חגורה בעלת אבזם חד. החגורה החליקה והאבזם פצע את ראשו של בן דודו. כשמילגרם ננזף קשות, הוא הרגיש אומלל על הנזק שגרם, אך שנים לאחר מכן תהה:
"האם לא הפכתי שוב מושא לביקורת על מאמציי למדוד משהו מבלי להתחשב מספיק בסיכונים לאחרים?".
מילגרם בכלל לא התחיל כפסיכולוג. הוא למד מדעי המדינה ב"קווינס קולג'", אך התאכזב מהגישה הפילוסופית של התחום וחיפש משהו מוחשי יותר. בצעד נועז, הוא פנה לדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, למרות שלא לקח קורס אחד בפסיכולוגיה בתואר הראשון. הוא התקבל כ"סטודנט מיוחד" והוכיח את עצמו במהירות תחת הדרכתו של גורדון אולפורט, מאבות הפסיכולוגיה החברתית.
במאי 1960, בדיוק כשמילגרם עמד לסיים את עבודתו עם הפסיכולוג המפורסם סולומון אש, הגיעה הידיעה המרעישה: אייכמן נלכד בארגנטינה. עבור מילגרם, זה היה "רגע של הארה". הוא ראה את אייכמן עומד למשפט בירושלים ושמע את העולם משתמש במונחים של "סדיזם" ו"טירוף".
אבל מילגרם חשד במשהו אחר. הוא הושפע מחנה ארנדט השנויה במחלוקת, שטענה שהרוע הוא "בנאלי" – פונקציה של ביורוקרטיה וצייתנות ולאו דווקא של שנאה יוקדת. הוא החליט לבנות ניסוי שיחשוף את "הפגם הקטלני שלטענתו יש בנפש": היכולת של אדם לנטוש את אנושיותו ברגע שהוא מתמזג לתוך מבנה ארגוני והופך ל"סוכן" של סמכות חיצונית.
הוא רצה לקחת את הניסוי של מורו, סולומון אש, שעסק בשיפוט קווים על נייר, ולהפוך אותו לבעל משמעות אנושית עמוקה יותר: האם אדם יסכים להכאיב לאחר רק כי קיבל הוראה?
מילגרם הכין את הבמה. הוא בנה מכונה מרשימה ומפחידה למראה, שילב שחקנים מיומנים ותכנן כל פרט בדרמה המעבדתית שלו. הוא היה מוכן לחשוף את מה שהוא כינה "הדבק שמחבר את היחיד למטרות פוליטיות" = הצייתנות.
באוגוסט 1961, שלושה חודשים בלבד לאחר שנפתח משפט אייכמן, מילגרם היה מוכן. הוא הפשיל את שרווליו, הידק את עניבתו וידע שהוא עומד להושיב את האדם הממוצע מהרחוב מול המראה המפחידה ביותר שהמדע הציב אי פעם מול האנושות. הוא לא חיפש סדיסטים או חולי נפש; הוא חיפש את השכן ממול, את פקיד הדואר ואת המורה, כדי לראות אם גם הם ילחצו על ההדק.
הבמה הייתה ערוכה, מכונת החשמל זמזמה, והעולם עמד לגלות אמת שתרעיד את יסודות המוסר האנושי.
450 וולט של צייתנות
מילגרם הקדיש חודשים של הכנה מדוקדקת כדי לבנות דרמה שתיראה אמיתית לחלוטין. במרכז החדר ניצב "מחולל שוקים" מרשים, מצויד ב-30 מתגים שנעו בין 15 וולט ל-450 וולט. על המכונה הופיעו תוויות מטרידות: החל מ"שוק קל" ועד "סכנה: שוק חמור", כשהמתגים האחרונים סומנו ב-"XXX" מבשר רעות.
כדי להשלים את האשליה, גייס מילגרם צוות מנצח.
ה"נסיין" (הסמכות): ג'ון וויליאמס, מורה לביולוגיה בעל חזות נוקשה, שלבש חלוק מעבדה אפור כדי לשדר סמכות טכנית.
ה"לומד" (הקורבן): ג'יימס מקדונאו, חשב שכר נעים הליכות ואב לתשעה ילדים, שגילם את הקורבן המושלם – אדם רך שקל לחבב.
מטרת הניסוי הרשמית שהוצגה להם הייתה לבחון את ההשפעה של עונש על היכולת של אדם לשנן תכנים. הנסיין הסביר למשתתפים (שמילאו את תפקיד ה"מורים") את הרציונל למתן השוקים החשמליים באופן הבא: בדיקת תיאוריות למידה: נאמר להם כי קיימת תיאוריה לפיה אנשים לומדים דברים בצורה נכונה יותר כאשר הם נענשים על טעויותיהם. הנסיין השתמש בדוגמה של הורה המעניש את ילדו כדי שיזכור טוב יותר את מה שעליו ללמוד.
המתנדבים, אנשים רגילים מניו הייבן, פקידי דואר, מורים ואנשי מכירות הגיעו למעבדה תחת האשליה שהם משתתפים ב"מחקר מדעי על זיכרון ולמידה". בהגרלה מזויפת, המתנדב הפך תמיד ל"מורה", בעוד מקדונאו (השחקן) הפך ל"לומד". המורה ראה כיצד קושרים את מקדונאו לכיסא חשמלי בחדר הסמוך ומצמידים אלקטרודות לידיו.
הכללים היו פשוטים: על המורה לקרוא זוגות מילים. אם הלומד טועה, המורה חייב להנחית עליו שוק חשמלי, ולהעלות את המתח בכל טעות ב-15 וולט. במציאות, לא עבר שום זרם חשמלי, אך המורים האמינו שכל לחיצה על מתג גורמת כאב פיזי ממשי.
ככל שהמתח עלה, הדרמה הפכה למחרידה. ב-75 וולט נשמעו גניחות. ב-120 וולט הצעקות הפכו למילים: "זה באמת כואב!". ב-150 וולט זעק מקדונאו: "תוציאו אותי מכאן! הלב שלי מתחיל לפרפר!".
כאשר המתנדבים היססו, וויליאמס, הנסיין בחלוק האפור, הגיב בקור רוח מוחלט. היו לו ארבעה משפטי הנחיה קבועים: "אנא המשך", "הניסוי דורש שתמשיך", "זה חיוני לחלוטין שתמשיך", ופסגת הצייתנות: "אין לך ברירה אחרת, אתה חייב להמשיך".
התחזיות המוקדמות, כולל של פסיכיאטרים בכירים, העריכו כי רק אחוז אחד של סדיסטים יגיע עד לסוף הלוח. המציאות היכתה את מילגרם ואת העולם בתדהמה: 65% מהמשתתפים המשיכו ללחוץ על המתגים עד ל-450 וולט הקטלניים, גם לאחר שהקורבן הפסיק להגיב לחלוטין ושרר שקט מוות בחדר הסמוך.
המתנדבים לא נהנו מזה. הניסוי חולל בהם מתח נפשי עצום: הם רעדו, הזיעו, גמגמו, נשכו את שפתיהם ופרצו בצחוק עצבני והיסטרי. וויליאם מנולד, אחד המשתתפים, סיפר מאוחר יותר שהיה "שבר כלי" לאחר הניסוי, כשגילה שמישהו הצליח לגרום לו לפעול בניגוד מוחלט למצפונו. ברונו באטה, רתך שהשתתף בניסוי, הפגין אדישות רובוטית מצמררת כשנשאל מדוע המשיך: "הייתי צריך לבצע פקודות. ככה זה עובד".
התוצאות הקשות באמת היו באחת הווריאציות המפחידות ביותר של הניסוי, המשתתף לא נדרש ללחוץ על הכפתור בעצמו, אלא רק לבצע פעולה משנית – להקריא את המילים – בעוד אדם אחר נותן את השוק החשמלי. במצב זה, שיעור הציות זינק ל-92.5%. אנשים חשו שהם אינם אחראים, כי הם רק "חוליה בשרשרת".
כשמילגרם פרסם את ממצאיו ב-1963, התפרץ סביבו הר געש. הכותרות ב"ניו יורק טיימס" ובכל העולם זעקו על הניסוי שחשף את הצד האפל של האנושות. מילגרם טען שגילה את "הבנאליות של הרוע" במעבדה – אנשים רגילים שמבצעים את עבודתם ללא שנאה, הופכים לסוכנים בתהליך הרסני.
אך מילגרם לא חלם איזו התנגדות עזה תקום לו. הקהילה המדעית האשימה אותו בחוסר אתיקה קיצוני ובגרימת נזק נפשי למשתתפיו. הפסיכולוגית דיאנה באומרינד תקפה אותו בטענה שהוא השתמש במניפולציות ציניות והפקיר את רווחת המתנדבים שלו. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) אף השעתה את חברותו למשך שנה בעקבות התלונות על הניסוי. מבקריו טענו שהוא עצמו התנהג כמו "הימלר" כשהושיב אנשים מול מכונת ייסורים מדומה.
מילגרם מצא את עצמו בלב סערה עולמית, מותקף מכל עבר (לטענתו) על כך שחשף אמת שלאף אחד לא היה נוח לשמוע. הוא לא שיער שדווקא הניסוי שהפך אותו למפורסם בעולם, יכתים את שמו ויהפוך אותו לדמות שנויה במחלוקת עד יום מותו.
שני יהודים, שלוש דעות
פרסום תוצאות הניסוי של מילגרם ב-1963 לא עורר רק סערה מדעית, אלא פתח פצעים מדממים בקרב הקהילה היהודית וניצולי השואה. בעוד מילגרם ניסה להסביר את "מנגנון הציות" שאיפשר את השמדת יהודי אירופה, היו מי שראו במעבדה שלו חזרה מזעזעת על זוועות העבר.
בעולם היהודי ובקרב ניצולי השואה התפרץ זעם יוקד. המבקרים לא הסתפקו בטענות על אתיקה מחקרית; הם האשימו את מילגרם בביזוי השואה ובמתן "אליבי" פסיכולוגי נוח מדי לרצח עם. עבורם, הניסיון להשוות בין פקיד דואר מניו-הייבן לבין קלגס אס-אס לא היה פריצת דרך מדעית, אלא מניפולציה שפלה שמגמדת את עוצמת הרוע הנאצי.
הפסיכולוג הנודע וניצול השואה ברונו בטלהיים כינה את המחקר "נתעב" וטען כי הניסויים של מילגרם עומדים בשורה אחת עם "הניסויים בבני אדם שערכו הנאצים".
מילגרם חש כי ממצאיו מספקים הוכחה מדעית לגישתה של ארנדט, אך הוגי דעות כמו מרטין בובר וגרשם שלום וישעיהו ליבוביץ התנגדו לה בנחרצות (הראשונים, למרבה הזוועה הקימו מאוחר יותר מחאה נגד הוצאתו להורג של אייכמן). הם טענו כי התמקדות בביורוקרטיה ובציות מסירה אחריות אישית מהיחיד, וכי אייכמן לא היה רק "בורג", אלא רוצח נחוש.
כאמור שני יהודים שלוש דעות - רוב הציבור ראה במשפט אייכמן רגע של צדק היסטורי, אך הפרופסור המצליף ישעיהו ליבוביץ ביקר אותו בחריפות: עבורו זה היה "כישלון טוטלי". לטענתו, המשפט שירת קנוניה פוליטית בין אדנאואר לבן-גוריון, שהציגה את אייכמן כ"מפלצת" כדי שהגרמנים ישליכו עליו את אשמתם, ובתמורה "שילמו לנו במיליארדים".
ליבוביץ הסכים עם הגדרתו של אייכמן כ"בורג קטן במערכת הגדולה", אך לא כדי לזכותו אלא כדי להאשים את ההיסטוריה עצמה: אייכמן, בעיניו, אינו רק תוצר של צייתנות עיוורת, אלא מימוש של אלפיים שנות אידיאולוגיה נוצרית נגד העם היהודי. בכך, הוא הפך את אייכמן מנציג ביורוקרטי רגיל לסמל של שנאה עתיקת יומין.
בתחילה, מילגרם היה כה מזועזע מהתוצאות עד שהצהיר כי הוא יכול לגייס צוות שלם למחנות השמדה מתוך תושבי ניו הייבן הממוצעים. עם השנים, ובעקבות הביקורת העזה, הוא "ריכך את עמדתו".
הוא הודה כי המעבדה אינה יכולה לשחזר את "הדה-הומניזציה הקיצונית של הקורבן" שהתרחשה בגרמניה הנאצית דרך תעמולה של שנים. הוא הבהיר כי הניסוי שלו אינו "תירוץ" למעשי הנאצים, אלא רק הסבר פסיכולוגי לאופן שבו אנשים נורמליים הופכים לסוכנים של הרס.
בפתק אישי שכתב לעצמו בשלבים מוקדמים, חשף מילגרם את לבטיו המייסרים:
"לפעמים אני מגיע למסקנה שמרכיבים בניסוי הם מפוקפקים מבחינה אתית... שזה לא יפה לפתות אנשים למעבדה וללכוד אותם בסיטואציה מלחיצה ובלתי נעימה". אך למרות הספקות הללו, הוא המשיך להגן על עבודתו בטענה כי "הארה חשובה יותר מבורות".
לצד הביקורת, היו ניצולי שואה שראו במחקר ערך עליון. אלי ויזל, ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, ציין כי משפט אייכמן והעיסוק בציות היו נקודת מפנה במודעות העולם לטרגדיה היהודית. רפי איתן, איש המוסד שפקד על מבצע חטיפת אייכמן, תמך אף הוא בתובנות של מילגרם וטען כי דרכן העולם החל באמת להבין את מנגנוני השואה.
מילגרם טען כי זהו "הפגם הקטלני בנפש" היכולת לנטוש את האנושיות ברגע שמתמזגים לתוך מבנה ארגוני. הצייתנות, במובן זה, היא "הדבק" שמחבר את היחיד למטרות פוליטיות הרסניות.
מילגרם מצדינו נסה להוכיח שבעוד שהמפקד הנאצי הוא מקור הרוע, המנגנון שגורם לאדם "לבצע את עבודתו" או "למלא פקודה" הוא כוח עוצמתי ששוכן בלב כל אחד. השאלה שנותרה פתוחה היא האם ישכיל האדם לזהות את הרגע שבו הציות הופך לפשע, לפני שנלחץ על המתג של ה-450 וולט.
אותו ואת בנו
את עוצמת הוויתור לסמכות על האחריות האישית מהצד השני, הביא מילגרם בספרו עדות מצמררת מתוך זיכרונותיו של סגן מאיר בירנבאום, קצין יהודי בצבא ארצות הברית.
עם שחרור מחנה הריכוז אוהדרוף (נספח של בוכנוואלד), מצא בירנבאום שני ניצולים בודדים ששרדו את הטבח האחרון שביצעו הגרמנים הנסוגים. אחד מהם היה נער הונגרי בן 16, שפרץ בבכי מר ולא פסק מלזעוק: "אני חייב לעשות תשובה!"
כאשר בירנבאום ניסה להרגיעו ולומר לו שתמיד מצפונו יהיה נקי לאחר הגיהנום שעבר, סיפר הנער על "משחק סדיסטי" שערך מפקד המחנה חודשיים קודם לכן, בעקבות בריחה של אסיר. המפקד פקד על כל זוגות האבות והבנים לצאת קדימה. הנער ואביו צעדו לפנים. הגרמני קשר חבל מסביב לצווארו של האב, הצימיד אקדח לראשו של הבן וציווה עליו: "אם אתה או אביך לא תגלו לי מי נמלט, אתה תבעט בשרפרף מתחת לאביך".
הנער בכה וסירב, זועק לאביו "אל תדאג, לא אעשה זאת". אך האב, שחשש כי הגרמני ירצח את שניהם בו-ברגע, החל להפציר בבנו לבצע את הפקודה כדי שלפחות אחד מהם ישרוד. כשהנער כמובן סירב, האב אימץ את הנשק האחרון שנותר לו, וצרח על בנו בחמת זעם: "אתה מדבר על כיבוד אב ואם? זו הפקודה האחרונה של אבא שלך! שמע בקולי! בעט בכיסא!"
הנער המבועת, בעט בכיסא ."עכשיו תגיד לי אתה", נזעק הנער "האם אני צריך לעשות תשובה?".
מילגרם סיים כי לפעמים הצייתנות היא מהמעבר של האדם למצב שבו הוא רואה את עצמו כסוכן של רצון חיצוני. באותו רגע בגרדום, הנער לא פעל מתוך אכזריות, אלא ככלי בתוך מבנה סמכותי שלא הותיר לו מרחב בחירה מוסרי. מילגרם הוכיח שסמכות יכולה להיות תמיד הרמטית מכל כיוון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רבים וטובים לא סולחים למילגרם על הניסוי המצמרר על הרפש שהטיל על נפש האדם, וכמו כל דבר מאז השואה האיומה כל ניסיון להבין את הרוע השטני, את גזירת השמים שפקדה את עם ישראל מאז היותו לגוי נועד לכישלון, מילגרם נותר אדם שנוי מאד במחלוקת עד יום מותו, וגם בחייו מסתבר הנאמנות שלו הייתה מפוקפקת כמו שסיפר בעצמו בזיכרונותיו:
כשנכנסתי לכיתה בהרווארד כדי להודיע על רצח הנשיא קנדי, הסטודנטים לא האמינו לי וצעקו לעברי: "אתה בטח עושה עלינו עוד ניסוי".
0 תגובות