שלום, שמי יוסי, בן 23 מירושלים.
בראשית הדברים חשוב לי להדגיש כי הסיפור שאשתף כאן, לא נועד לתת עצה והכוונה, אלא להציג זווית נוספת לצורת ההתנהלות בזמן השידוכים, והמשמעות הקריטית לשמור על תהליך בריא כדי להקים בית משותף לדורות.
ברוך השם זכיתי ללמוד ולגדול בישיבה חשובה במרכז, ולקראת וועד חמישי הרגשתי בשל לצאת לשידוכים, ובהסכמת ההורים התחלתי 'לשמוע' הצעות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
פרט נוסף להשלמת הסיפור: אני החמישי במשפחה, והוריי צברו וותק בתחום לאחר שחיתנו ארבעה בנים. מה שנתן לי את הרוגע לפני התחלתי לשמוע, מתוך הנחה שיש לי 'כוורת' של יועצים שיכוונו אותי בתחום. בהמשך תבינו עד כמה זה פגע בי.
ואכן, בסייעתא דשמיא היה לי שם טוב ב'שוק' ובאתי ממשפחה טובה - וההצעות זרמו. נפגשתי עם כמות לא מבוטלת של בחורות, טובות ואיכותיות, אבל בכל פעם ההצעה ירדה אחרי פגישה או שתיים מסיבות כאלה ואחרות. ככה לאורך תקופה של חצי שנה בערך נפגשתי שוב ושוב בציפייה למצוא את האחת.
עד שנפגשתי עם שירה.
אינני יודע איך בדיוק התגלגלה אליי ההצעה, אך בפעם הראשונה הרגשתי שאני נפגש עם הבחורה עליה חלמתי. היא הייתה חכמה ומצחיקה, בוגרת ומבינה עניין, וגם נראית מעולה, בקיצור מושלמת.
כמובן שהמשכנו לפגישה שנייה אחרי הפגישה הראשונה שהייתה מוצלחת מבחינתי, אבל ככל שהעניינים התחילו להתקדם, ובאוויר הייתה תחושה של אוטוטו סוגרים ווארט - התחלתי להרגיש בפנים לא טוב.
גם היום, אני לא יודע להניח את האצבע על הנקודה הבעייתית. הבחורה הייתה באמת מושלמת ולא היה בה שום חיסרון - אבל הרגשתי שאני לא מתחבר אליה. לא ראיתי אותנו מקימים בית ביחד ומגדלים משפחה - למרות שכאמור היא הייתה באמת מושלמת.
מפגישה רביעית ואילך, שהבעיה מבחינתי הלכה וגדלה, התחלתי לשתף ולהתייעץ בקרובים אליי מה לעשות בנידון. ההורים שלי, ייאמר לזכותם, לא דחקו בי לסגור, להיפך - אמרו לי שאחליט לפי איך שאני מרגיש, ואם אין חיבור אולי עדיף להוריד.
אבל באופן מוזר משהו, כמעט כל הסביבה שלי - אחים נשואים, חברים, ואפילו הרבנים בישיבה נטו להקטין את הבעיה, והמשפט שחזר על עצמו היה: "תמשיך - והחיבור עוד יבוא".
חשוב להדגיש: הדבר לא נבע ממקום של זלזול בתחושות שלי, ויש באמירה שכזו מן האמת. ואסביר: בציבור החרדי, בגלל שבדרך כלל נפגשים בממוצע 5-6 פגישות (מי יותר ומי פחות), לא באמת מכירים זה את זו ולהיפך, וכאשר יש 'חיבור' - הקשר מתחזק בעיקר בין האירוסין לחתונה, כאשר נפתחים ומכירים יותר וצוברים חוויות ביחד, עד שבעזרת השם בחתונה הקשר הופך אדוק ואישי יותר ובונים בית יחד.
מתוך אמונה במשפט ותקווה לחיבור שיבוא - המשכתי ונפגשתי עוד ועוד, אבל החיבור המיוחל בושש מלבוא. גם אחרי שחזרתי והתייעצתי עם סביבתי המשכתי ושמעתי את אותו המשפט "תמשיך וזה יבוא".
לא אלאה אתכם בכל מה שעברתי מאז, נישאתי בשמחה גדולה מתוך חשש וציפייה ל'חיבור' המיוחל, שגם לאחר החתונה המשכתי לחפש אותו. אבל אחרי שנה נאלצנו להתגרש, בלב שבור וכואב על המהלך השגוי והשנה שנשרפה לשנינו.
אני לא בא להפנות אצבע מאשימה לאנשים שבאמת רצו לעזור ודבריהם נבעו מכוונה טהורה, אבל יש לי מסקנה חשובה לומר לאלו שבשידוכים ולאלו שמייעצים להם.
לאלו שבשידוכים אני רוצה לומר: אל תקבלו כל דבר שאומרים ומייעצים לכם כ'תורה מסיני'. גם אם זה נשמע לכם עצה הגיונית - תתבלו את הדברים בהרבה מלח מטאפורי. תזכרו, גם כשתציגו את השאלות והספק שלכם - אף אחד לא יצליח לעמוד במקום שלכם ולהבין לעומק את מה שאתם חווים ומרגישים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ולאלו שאוהבים לייעץ אני רוצה לומר: תשקלו מילים, ואל תקישו ממשהו שאתם חוויתם או עשיתם - למקרים אחרים. כאמור, אתם לא באמת יכולים להיכנס לנעליו של החבר / התלמיד / האח שבא להתייעץ איתכם, ולכן תשתדלו לדבר עם קצת פחות ביטחון - גם אם נראה לכם שדווקא המחשבה שלכם היא האמת היחידה.
0 תגובות