הגמרא במסכת ערכין (טז ע"א) אומרת שבגין דיבורי לשון הרע נגעים באים על האדם (הגמרא מציינת כי בגין שבעה חטאים נגעים באים על האדם ולשון הרע הוא אחד מהם). בעיון יעקב ביאר כי עיסוק הגמרא ביחס שבין עוון לשון הרע והנגעים, נועד כדי לסייע לחוטא להבין את חטאו ולשוב בתשובה, ולכן אדם הסובל מנגעים, ראוי לו לפשפש במעשיו שמא חטא הוא בעוון לשון הרע.
בהמשך הסוגיא אומרת הגמרא כי מסמיכות פרשת בגדי כהונה לפרשת הקורבנות(פרשת תצווה) נלמד כי קיים מכנה משותף בין הקרבנות לבגדי הכהונה, וכשם שהקורבנות מכפרים כך גם בגדי הכהונה מכפרים (המפרשים מארכים בביאור עניין כפרת בגדי הכהונה) , ומבארת הגמרא שמעילו של הכהן שיש בו פעמונים בשוליו, מכפר על עוון לשון הרע.
מקשה הגמרא שלכאורה תחילת הסוגיא סותרת את דבריה בהמשך, משום שבתחילת הסוגיא הגמרא אומרת שנגעים באים בעוון לשון הרע, ומנגד בהמשך הסוגיא משמע שמעילו של הכהן הגדול מכפר על עוון לשון הרע, וממילא יש להבין כיצד נוצרת סיטואציה שבה נגעים באים על האדם, והרי עוון לשון הרע של מספר דברי הגנות, כבר כופר על ידי מעילו של הכהן הגדול.
מתרצת הגמרא כי אכן בגין עוון לשון הרע נגעים באים על האדם, ולכן במקרה בו דברי הגנות פעלו את פועלם והתיישבו על ליבו של השומע, אזי קיים יחס ישיר בין העוון והנגע , אבל במקרה שבו דברי הגנות לא נתקבלו על לבו של השומע, אזי המעיל מכפר על עוון הדיבור של המספר ואין המספר שחטא בעוון לשון הרע ילקה בנגע.
מתוך דברי הגמרא מוכיח החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ג סע"ק ו, כלל ה סע"ק יא) כי גם אמירת דברי לשון הרע שלא פעלו כל נזק והשומע לא האמין או קיבל את הדברים, בכל זאת האמירה תהיה מוגדרת כעוון לשון הרע שיש בה צורך לתשובה וכפרה.
לאור הנאמר יש להבין מדוע דברי גנות שלא נתקבלו אצל השומע מוגדרים כעוון לשון הרע. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ה הלכה ב) פוסק כי אסור לספר דברי גנות על הזולת ואפילו אם דברי הגנות הם אמת. מדברי הרמב"ם משמע שאין להבחין בין דברי לשון הרע שהתקבלו על ליבו של השומע - שהם עולים לכלל עוון, ובין דברי גנות שהשומע לא קיבלם והם אינם אסורים, אלא הרמב"ם אוסר כל דיבור גנותי על הזולת באופן גורף וללא כל הסתייגות התלויה בשומע הדברים. כדברי הרמב"ם כתב הרבינו יונה בשערי תשובה (שער ג רטו-רטז) כי איסור לשון הרע כולל את הרשעת הזולת והעיסוק בגנותו וכי זו דרך האווילים, אך דרך הישרים היא לכסות ולהסתיר את פשעיו ובזיונו של הזולת (ועיין עוד בסמ"ג לאווין ט).
לאור דברי הראשונים כתב החפץ חיים (כלל ג סע"ק ז) כי המבחן הבודק את התקיימות איסור לשון הרע, אינו תלוי אם השומע קיבל את דברי הגנות אם לאו, אלא מבחן התקיימות האיסור בודק את המספר, וככל שמספר הדברים עוסק בגנות הזולת ובביזיונו, אזי הוא עובר על איסור לשון הרע, אף אם השומע לא נאות לקבל את הדברים ולא קבע בליבו את ביזנו של נשוא הסיפור, וזאת משום שהתורה אוסרת לעסוק בביזיון הזולת באופן מוחלט וללא כל התליה בשומע דברי הגנות.
מעניין לציין כי ביחס להיתר סיפור דברי לשון הרע על פי היתר אפי תלתא (היתר לספר דברי לשון הרע במצבים מסוימים שבהם דברי הגנות התפרסמו ברבים, בעז"ה בשבעות הבאים יורחב ההסבר ותנאיי ההיתר) פסק הרמב"ם כי ההיתר מצטמצם רק למקרה בו מספר דברי הגנות אינו מתכוון לעסוק בגנות הזולת או לבסס עוד יותר את גנותו של הזולת בדעתו של מי שכבר נחשף למידע הגנותי בעבר, כגון בסיטואציה שהמספר מעלה את דברי הגנות באקראי וללא כל כוונה לגנות ולבזות את נשוא הסיפור, משום שעיסוק בגנות הזולת נאסר, גם אם השומע או בן השיח מכירים כבר את המידע הגנותי.
לאור הדברים עולה כי קיים איסור לספר או לדבר על גנות הזולת, גם אם הצדדים לשיחה נחשפו בעבר לדברי הגנות ואין בשיחתם המשותפת כדי לעלות מידע גנותי חדש שלא היה מוכר להם קודם, משום שהתורה אוסרת כל עיסוק בגנותו ובביזיונו של הזולת.
לתגובות stern1416@gmail.com
לרפואת מרדכי רפאל בן חנה בתוך שאר חולי ישראל.