"למה לא לעשות את הניתוח עכשיו? למה לחכות?", שאל מרן הגר"ע יוסף בבוקרו של יום שני השבוע, כשהוא נאנק מכאביו. בני המשפחה, שהתקשו לראות ספר תורה שרוי בצער, הסבירו שהעיכוב נובע מהמתנה למומחים רפואיים מהשורה הראשונה שפינו את סדר יומם שנקבע חודשים ארוכים מראש, כדי להגיע במיוחד. אבל נשיא מועצת החכמים, לא הסתפק בתשובות והצליב נתונים. לרופאים שנכנסו לחדרו הוא הפנה את אותן שאלות ממוקדות ובמקרה של מענים סותרים – העלה את התמיהה בפני בני המשפחה.
רבבות רבות של אומרי תהילים ליוו את מרן הגר"ע יוסף באותה דאגה עמוקה שבן חש כלפי אביו ותלמיד כלפי רבו. בבוקר הניתוח, כשהראשון-לציון המכהן עד לסוף החודש, הגרש"מ עמאר, נחת מביקור ממלכתי (מדי) בספרד והגיע היישר לבית החולים, חששו בני המשפחה מהידרדרות רפואית. "יש מבקרים שנוטלים אחד משישים ויש כאלו שמוסיפים אחד על שישים", אמר בציניות כאובה אחד מבני המשפחה, כשהוא מכוון למתיחות שהגיעה לשיאה בהתמודדותו העצמאית של הרב בוארון, מקורבו של הרב עמאר, לכהונת הראשון-לציון.
הביקור תועד בכיכר השבת והודלף שלא על ידי מקורבי הגר"ע יוסף. המחמאות ההדדיות שהרעיפו המבקר והחולה זה על זה, הוכיחו כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם גם כשסביבתם עסוקה במלחמת עולם.
הניתוח עבר בהצלחה, אך איזו התאוששות צפויה למרן הגר"ע. אפילו לאנשים צעירים שנזקקים לניתוח בהרדמה כללית, הרופאים ממליצים על חודש תמים של מנוחה, במהלכו יימנעו מקבלת החלטות מטלטלות והיקלעות למערבולת רגשות.
בגיל תשעים, אחרי ניתוח לא קל בהרדמה מלאה, לא תוענק למרן הגר"ע יוסף אפילו דקה אחת של מנוחה ראויה. ברגע בו פקח עיניים בחדר ההתאוששות וראה את בניו הנצמדים למיטת חוליו בדאגה, נזכר נשיא מועצת החכמים ב'משפט שלמה' שמחכה לו, כאשר הוא לבדו אמור להכריע בין הבנים, בעודו בבית החולים.
אין דבר קשה יותר מלדרוש מאב להכריע בין בניו. הבנים-יקירים הרבנים יצחק, אברהם ועכשיו גם דוד - לוטשים עיניים לגלימת הראשון לציון. מאחוריהם, לפניהם ובצדדיהם, נמצאים גם הרב יהודה דרעי, הרב ציון בוארון וכמובן, הרב עמאר שביקורו לא ריפא את הפצעים. כולם היו בניו, כולם תלמידיו של מרן הגר"ע.
אם היו שואלים בעצת הרופאים, בקשתם הראשונה הייתה, להרחיק כל מתמודד מעליו. זה כמובן לא יקרה ושאלתו של מרן הגר"ע יוסף בענייני הרפואה, נראית רלוונטית גם לענייני השעה: "למה לא לעשות את הניתוח עכשיו? למה לחכות?".
העניין הוא, שגם לאחר שתיפול ההכרעה, המשחק לא ייגמר אלא יתחיל. מי שאמור לנהל את הקרב על הגלימה, הוא יו"ר ש"ס אריה דרעי, שמוצא עצמו במצב בלתי אפשרי. בטרם ייצא למערכה לכיבוש בית יהב, נגד הרב-בן-רב, יריב-בן-יריב, הרב שמואל אליהו, עליו לשקם את חורבות הבית ברחוב הקבלן. משימה בלתי אפשרית, גם לבנאי אקסטרים מיומנים.
הרצת משה ליאון לראשות העירייה, כמוה כנהיגה ב'פרארי' במרוץ פורמולה ירושלמי. נהג ורכב-מהיר יש, צירי הגישה האלטרנטיביים נחסמו לתנועה, אבל תנאי הדרך, נעבאך, אינם מאפשרים לסחוט את דוושת הגז ולצבור תאוצה
אם על מרן הגר"ע יוסף ניתן לומר כי כולם היו בניו, הרי שעל דרעי אפשר לומר, כולם היו חבריו. איתרע מזלו, וכיושב-ראש, כל אחד מהרבנים-בנים: יצחק, אברהם ודוד – רואה בו אחראי ישיר לכך שההכרעה טרם נפלה לטובתו. ועוד לא דיברנו על אחיו הרב יהודה, שנושם ומחתים באופן עצמוני גדולי תורה על מועמדותו.
אפילו היריב הגדול מכולם, הרב בוארון, נחשב עד תמול שלשום לחבר קרוב. תשמעו סיפור שמלמד עד כמה. בראשית השבוע, אישרה מועצת עיריית פתח-תקווה, הסכם פשרה שיאפשר לרב בוארון להקים בשכונת שעריה בפאתי העיר, מבנה ענק של מרכז הכשרה לדיינים, לרבנים ולכל דכפין. את ההליך כולו, ליווה ודחף מ"מ רה"ע מטעם ש"ס, אוריאל בוסו. עכשיו, נחשו נא מי היה הקודקוד שהפציר בבוסו להתגייס ולסייע לדיין הנכבד? תחזיקו חזק, כי מדובר בלא פחות ולא יותר מאשר החבר הטוב אריה דרעי, שגם אחרי כל מה שאירע, לא מצא לנכון להורות לבוסו לחדול מלהגיש עזרה.
דומה שמאז מונה ליו"ר, דרעי לא מפסיק לשיר 'שמור אותי מאוהביי'. זו תורת היו"ר, וזה שכרה.
כבר לא מהאו"ם
אז פראקים וגלימות כבר נתפרים לפי יותר מידי מידות, ובינתיים בלי ששמנו לב, כולנו נתפרים והולכים ככל שדיוני התקציב מתקדמים: ועדת השרים לחקיקה החלה לקדם השבוע את חוק הגיוס (שעפ"י ההסכם הקואליציוני, יועבר בחקיקה לפני אישור התקציב). התניית תקצוב תלמודי התורה בהחלת הליב"ה מקודמת גם היא, במעקב אישי של יאיר לפיד - המיניסטר נעדר תעודות הבגרות, שליב"ה ולא ידע מה ליב"ה.
על השולחן נערמים קיצוצים מקיצוצים שונים, החל מהישיבות, עבור לסמינרים ובתווך, ביטול חוק נהרי, הפסקת תקצוב תלמידי חו"ל בישיבות ועוד גזירות שונות ומשונות. לפחות בסוגיית תשלומי ההורים, נשמעו השבוע בשורות טובות כשמשרד החינוך אישר עקרונית מתווה לגביית שכר לימוד, בצירוף הנחיות דקדקניות לשקיפות מצד המוסדות. סוכני ה'וואנים' היוקרתיים בריכוזים החרדיים - הדקו את החגורות.
על כך שהכתובת לכל הצרות היא נתניהו ולא לפיד, כבר דיברנו. מי שאמר זאת באומץ לביבי הוא ח"כ יעקב ליצמן, שנגמל מחיבוקי הקדנציה הקודמת והחל לכוון את הבליסטראות ישירות לראש-הממשלה: "אתה כבר לא מהאו"ם", הוא אמר לשגריר לשעבר, ולראש הממשלה בהווה, כשנפגש עמו לאחרונה.
הגדיל לעשות ח"כ מוישה גפני, שבלע כדורים נגד בחילה ונפגש לאחרונה עם שר האוצר, בישיבה שעסקה בהצעת חוק חישוב מס מאוחד לבני זוג שעובדים יחד. מגישיה המשותפים של ההצעה הם בני הזוג גפני ולפיד, שעבודתם היחידה ביחד - היא זה על זה.
המסקנה של גפני מהפגישה כה שלילית, אך אולי דווקא משום כך אפשר למצוא בה גם בשורה חיובית: "יש בו שנאה שורשית כלפינו", מנתח גפני את מבנה האישיות, "אבל הוא לא יורד לפרטים, כפי שניתן היה לראות כשהתרברב על כך שזרק את הוותק בנישואין מחוץ לקריטריונים של מכרזי משרד השיכון. מה שמעניין את לפיד, שהוא יוכל לצעוק בקול רעש גדול: ניצחתי את החרדים".
למראה המריבות הפנימיות הבלתי פוסקות, שבתיאורן פתחנו, ניתן להוסיף ולומר כי גם בתוכנו יש כאלו שעסוקים מבוקר עד ליל, בלנצח את עצמם. לא רק נשיא מועצת החכמים. הציבור החרדי כולו, בותר על שולחן הניתוחים. אנו רוצים התאוששות עכשיו.
חרדקים בלי מדים
זר כי יתבונן על מהלכיו של הרב יצחק דוד גרוסמן בחודש האחרון עוד עשוי להסיק כי הצוואה שהנחיל לו אביו הינה להתנתק מענייני המדינה. ממש, נטורי קרתא. עובדה: לא רק על הרבנות הראשית הוא מוותר בלא קרב, גם לפרויקט השירות האזרחי לחרדים, לו שימש כמנטור, הוא אומר שלום. ואולי בשני המקרים לא מדובר בצוואת האב, אלא בחיי הבן.
עמותת 'ערבים', מיסודו ובנשיאותו של הרב גרוסמן, חוללה מהפכה ופיתחה את תשתית השירות האזרחי לחרדים. מעשרות בודדות של משרתים, שהתמחו בעיקר בהחתמת כרטיסים (של עצמם, אלא מה?), הפך השירות האזרחי למפעל לאומי שוקק חיים, לא רק של מערך שירותים בקהילה, אלא גם של פעילות בעמותות וולונטריות ישראליות כמו אור ירוק, ובגופים ממשלתיים דוגמת המשרד לביטחון פנים.
הרב גרוסמן העמיד בראש המערך קצין מילואים מוערך, יחיאל אמויאל, שהנהיג בקרב המשרתים סטנדרטים קשיחים, כמעט צבאיים: ביקורות פתע, חתימות ביומטריות. רק חסר היה שילביש אותם מדים ויהפוך אותם לחרדקים.
גפני בלע כדור נגד בחילה ונפגש עם לפיד, כדי לדון בחוק חישוב מס לזוג שעובד יחד. מגישי ההצעה הם בני הזוג גפני ולפיד, שעובדים ביחד - זה על זה. המסקנה של גפני מהפגישה כה שלילית, עד שדווקא משום כך אפשר למצוא בה גם נימה חיובית
החל מראשית השבוע, כל זה כבר לא קורה. למכרז החדש להפעלת השירות האזרחי, עמותת 'ערבים' בנשיאות הרב גרוסמן לא ניגשה. כמו צוואת הרבנות, אף כאן מדובר ב'גם וגם'. הסיבה היא גם עקרונית אך גם כדאית-כלכלית. הרב גרוסמן הוא אמן ההליכה בין הטיפות, ואין לו כל עניין לשמש כאב-רוחני לחרדקים אזרחיים. הוא יגנה בכל לשון, בפה ובלב כאחד, את ההסתה נגד החיילים החרדים, אבל אין לו כל רצון להימצא במרחק יריקה מהסערה הגדולה שפוקדת את הרחוב החרדי.
המשרתים הפוטנציאליים לא קונים את הבטחות הסרק של בנט ומשתמטים ברגליים. אם באוגוסט 2012 שירתו 1,770 חרדים במערך השירות האזרחי, הרי שנכון ליוני 2013, רשומים במערך השירות רק 1,334 חרדים. הנתונים הללו מלמדים שבניגוד לדבריו של יו"ר הבית היהודי, החרדים אולי נוהרים, אך לא אל השירות, אלא ממנו והלאה.
הצפי הוא שאחוזי השירות רק ילכו ויקטנו, ויש לכך יותר מסיבה אחת: ראשית, כשברחוב יש אווירת מלחמה, לא צריך ללבוש מדים, כדי להפוך לפרסונה נון גראטה בקהילה. שנית, למה לשרת בפרך כשאפשר לקבל, באדיבות לפיד, פטור גורף? לפיד מדבר על ריקון הבריכה, ועוד לא נמצא הפראייר שיתנדב 'לקפוץ ראש' לבריכה ריקה.
לא רק למגויסים. גם למגייסים, זה כבר לא משתלם. הסטנדרטים החדשים שקבע האוצר במכרז החדש, הופכים את ההפעלה לבלתי משתלמת, כספית. אז 'ערבים' בנשיאות הרב גרוסמן פרשה מהמרוץ. מתוך שלוש העמותות שהתמודדו על הירושה, שתי העמותות המובילות שהגישו הצעות אטרקטיביות למרות התנאים הקשים, הינן עמותות בעלות אוריינטציה גוראית, אשר חזקה עליהן כי שום בירוקרטיה ציונית לא תעמוד בדרכן. המציעה השלישית, יד שרה, הגישה הצעה יקרה בעוד כמה מיליונים לקופת המדינה.
"איך הם מצפים שנצליח לעמוד בתנאים?", שאל השבוע אחד המציעים, "האם יכול להיות שהם בונים על כך שנסתדר בשיטה הגלותית ונחלק מעטפות?". טלנסקי, לא היה מנסח זאת טוב יותר.
עסקת טיעון ציבורית
אם הבחירות לרבנות הראשית הן מבחנו הגדול של דרעי הרי שהבחירות לעיריית ירושלים הן המבחן של כולנו, מכל הסיבות שבעולם, כלשון הסלוגן של עיריית הבירה.
נכון לרגע זה של תום שנת-הלימודים, ידוע רק מי לא עולה כיתה: אלי ישי הודיע רשמית את מה שידענו מלכתחילה, שאין בכוונתו לרוץ. רק חסר היה שייתלה באיזו צוואה עלומה כעילה לפרישה.
נותרנו עם לופוליאנסקי שעסוק בענייני משפטו, וכלשון אחד מחברי הכנסת ממפלגתו, "עוד יהפוך את כולנו לחלק מעסקת הטיעון". אם עמותת יד שרה תזכה במכרז להפעלת השירות האזרחי, יהיה נחמד יותר לכנות זאת כשירות אזרחי מאשר עבודות שירות.
ההמתנה עד בוש להכרעה משפטית, עלולה שלא להימשך לנצח. מה לעשות ובעלת הבית האמיתית של מדינת ישראל, היא מערכת המשפט, והמערכת המשומנת הזאת, לא עובדת אצל אף אחד ואפילו לא מתנדבת ביד שרה.
"בכלל", אומרים בדגל התורה, "הרי מה ששיווק את לופו אצל החילוניים היה החיוך, והחיוך הזה, נמחק. גם אם ייצא נקי מפרשת הולילנד, תדמיתית, הכפיים התלכלכו". מעטים החרדים שאינם מאמינים בזכאותו של האיש שהקים את מערך ההתנדבות החרדי, אבל חילונים כאלו לא חסרים. במשפט הציבור החילוני – הפרקליטות כבר השיגה את שלה.
בשיחות שמנהלים נציגינו הנאמנים, לופו נספר כאופציה הפחות ריאלית. המגעים הללו, מתנהלים בעיקר מתחת לרדאר. מזכירות אגודת ישראל בירושלים אמורה להתכנס היום (רביעי) ולדון בסוגיה הירושלמית, אבל המשאים-ומתנים, נערכים בפורומים לא רשמיים. האלטרנטיבה של הרצת מועמד חילוני שייתמך על-ידי החרדים, נראית כמו הרע במיעוטו. מכל השמות שהובאו לאוזני הפוליטיקאים החרדים עד הלום, משה ליאון, חובש הכיפה הסרוגה שנכון להיום כלל לא מתגורר בבירה, הוא השם החם.
הפוליטיקאים החרדים, איש-איש לביתו ולסיעתו, מנהלים איתו מגעים. העניין הוא, שלא רק את המילה האחרונה ליאון עוד לא אמר. מילה ראשונה אחת הוא עדיין לא הוציא מפיו.
החשש הגדול של החרדים הוא שליאון לא יסחוב בעליות ו'יפרסס' חזרה לאזור המרכז הרבה לפני שיגיע לקסטל. כשרגע ההכרעה יתקרב והמתקפות התקשורתיות תלכנה ותגברנה, יצר ההישרדות עשוי לגבור על יצר הניצחון. הוסיפו לזאת את חיבוק הדב שמעניק ברקת לביבי, וההצעה הקוסמת ששוגרה רק בשבוע שעבר, למנות את עו"ד דוד שמרון למספר 2 ברשימתו של ברקת, וקבלו סיבה מנומקת לנסיגה אפשרית של משחרר ירושלים, עוד לפני שיעלה על המשוריין בדרך לכיבוש הבירה.
ליאון לא צריך להביא יותר מעשרה-חמישה עשר אחוזים מקולות החילונים. אם נתניהו יתמוך בו לבסוף, צריך לקוות שהאפקט של תמיכת ראש-הממשלה על הבוחרים בבירה, יהיה יותר משמעותי מהשפעת התמיכה של נתניהו על בוחרי מרכז הליכוד.
חשובה יותר מתמיכתו של נתניהו, היא ברכתו של איווט – שמידת תמיכתו בליאון כמידת סלידתו מברקת. כאן צריך לקחת בחשבון שגם הבוחרים הרוסים, כבר לא מוכנים לעשות ככל אשר יורה להם המנהיג. הנה, השבוע העלתה להם 'ממשלת איווט' את מחירי האלכוהול, ובישראל ביתנו היה מי שהתבדח בהומור של חובבי הטיפה המרה, כי ייקור מחירי הוודקה עבור בוחרי מפלגתם, כמוהו כהעלאת מחירי המים לבוחרי ש"ס ויהדות התורה.
פרארי ברחובות ירושלים
על תמיכה פומבית אחת, ליאון היה מוותר מראש, והמדובר כמובן בתמיכת החרדים. חולשתו של ליאון בהיותו אנונימי לרובם המוחץ של הבוחרים הירושלמים החילונים. הדבר האחרון שליאון ואנחנו צריכים הוא, שהרושם הראשוני שהאיש יותיר על הבוחר הירושלמי יהיה כמועמד-בובה של החרדים. כל גילוי של תמיכה חרדית פומבית, ירחיק ממנו עוד שבריר-אחוז של תמיכה חילונית.
מי שמבינים זאת טוב מכולם הם הנציגים החרדים בעיריית ירושלים, שאוזנם כרויה לכל רחש ברחוב החילוני. מערכת הבחירות הקודמת שבסופה נבחר ברקת, על גופתנו, הייתה תבוסה אחת יותר מדי. זו כנראה הסיבה להתנגדות הדי-גורפת שיש בקרב החברים בנוגע לנטילת סיכון נוסף והרצת מועמד חרדי. למי שמפסיד את כל הז'יטונים בסיבוב הראשון, אין את הפריבילגיה להמר בפעם השנייה על כל הקופה.
"יש מבקרים שנוטלים אחד משישים ויש כאלו שמוסיפים אחד על שישים", אמר בציניות כאובה אחד מבני המשפחה על ביקורו של הרב עמאר. המחמאות ההדדיות שהרעיפו המבקר והחולה זה על זה ותועדו בכיכר השבת, הוכיחו כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם גם כשסביבתם עסוקה במלחמת עולם
בכלל, על העדיפות שבהרצת מועמד לא חרדי בתמיכת החרדים, אין צורך להרחיב. ראש עיר לא חרדי בעליל, שיודע מיהם שולחיו בעבר ובעיקר בעתיד, הוא ידא אריכתא להעברת תקציבים, בהיקפים שידו של כל ראש עיר חרדי תקצר מלהשיג, ואם בכל זאת תנסה - תיקצץ.
השאלה הגדולה היא, איך מוצאים את האיש הנכון – שירוץ עד הסוף, ולא 'יתהפך' על שולחיו, כמו אולמרט בקדנציה השנייה כראש עיריית הבירה. אומרים שמשה ליאון הוא אדם שמילתו מילה ונאמנותו אינה מטבע עובר לסוחר בשוק מחנה יהודה. מה שנותר עמום זהו הספק, האם יש בו העוצמה ללכת עד הסוף, לחטוף חיצים, לספוג בליסטראות, בדרך לכיבוש החומה.
כדי לסייע לליאון לשמור על שיווי משקל במעלה הדרך לכיכר ספרא, יש מי שהעלה בשבועות האחרונים את ההצעה הבאה: ש"ס ויהדות התורה יריצו מועמד, שיסיר את מועמדותו ערב פתיחת הקלפיות – בדיוק כפי שמאיר פרוש בשעתו, ירד מהמרוץ בדקה התשעים והביא להמלכת אולמרט ולהדחת טדי.
מתנדב לשמש כשחקן בהצגה כבר נמצא. מי שגלגל את הרעיון עם יצחק פינדרוס, שמע ממנו נכונות עקרונית לזרום עם המהלך. פינדרוס אמור להיתפס כמועמד טבעי לתפקיד, וזאת מכוח עמידתו בראש דגל התורה בבירה. היתרון הגדול שלו, שתדמיתו אינה משדרת כוחנות והצגת מועמדותו לא תיתפס כנפנוף סדין אדום באצטדיון טדי. והרי הדבר האחרון שאנחנו צריכים, זהו קמפיין נגדי של 'עורו החילונים', שיוציא את כל המצביעים הירושלמים מהחורים.
בניגוד לכמה מהחברים שהתנהגותם הדביקה להם את סטיגמת המתלהמים, הרי שפינדרוס קלט כבר בתחילת הקדנציה את מה שאחרים תפסו רק באמצעה. הדיאגנוזה הראשונית שלו על ברקת הייתה שמדובר באיש בעל מנטליות של גביר שלעולם לא יודה בטעויותיו. הוא חיבק חזק את ברקת, ולמרות שבשלהי הקדנציה כולנו שמענו את הקנאק, בין לבין, היו גם הישגים תקציביים בכלל לא רעים. תשאלו את מנהלי המוסדות והטובלים במקוואות.
חולשתו של המהלך, בשקיפותו. אם הכתובת של הסרת מועמדות ברגע האחרון תהיה כתובה על הקיר, באותיות תג מחיר, הצמיגים של ליאון ושלנו ינוקבו עוד לפני היציאה לדרך. ולכן, המהלך הפומבי היחיד שפינדרוס נוקט בו לעת עתה, זה להתראיין לתוכנית שהוקדשה לחרדים בערוץ אל-ג'זירה, באנגלית רהוטה, משובחת מזו של לומדי הליב"ה. בעברית, הוא לא יוסיף מילה, לעת עתה.
הרצת ליאון לראשות העירייה, כמוה כנהיגה ב'פרארי' במרוץ פורמולה ירושלמי. נהג ורכב-מהיר יש, צירי הגישה האלטרנטיביים נחסמו לתנועה, אבל תנאי הדרך, נעבאך, אינם מאפשרים לסחוט את דוושת הגז ולצבור תאוצה.
הטור מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'
הצגת כל התגובות