מספר מקרים מצערים מאד קרו בזמן האחרון, והם מציפים בכוח בעיה המודחקת ואף מוסתרת בציבוריות החרדית. אני מכוון דברי לתופעת החוזרים בשאלה, אשר בעת האחרונה אף מנסים להתגבש לסוג של קהילה. אי אפשר להתעלם מקיומה של תופעה זו, אי אפשר להתעלם מהאנשים הנמצאים במצב בקו התפר שבין העולמות, פעמים לא פה ולא שם.
כחברה השואפת לשלמות, חובה עלינו לקחת אחריות ולטפל בנושא, אסור להדחיק ולהתעלם. התעלמות לא תפתור בעיה, היא רק תגרום לכך שתתרחב ותתפרץ בשלב מאוחר יותר באופן משמעותי וכואב הרבה יותר.
עבור רבים נושא זה אינו קל, במיוחד שביקורת על המתרחש במגזר החרדי מתפרשת פעמים כביקורת על הדרך החרדית ועל האמונה בכלל, ולא היא. אין אדם מושלם, ולפיכך גם חברה של אנשים לא מושלמים בהכרח תהיה חברה לא מושלמת. ירדנו לעולם זה כדי לנסות לתקן עולם, כלומר כדי לצלול דווקא למקומות הצריכים תיקון ולעשות כל מאמץ כדי לשפר ולתקן. התעלמות מבעיה זו גם בריחה מהמטרה לשמה נוצרנו.
החברה החרדית טובה מהאלטרנטיבות, אך זו לא ראיה לכך שחברה זו מושלמת. זה גם לא מתיר לנו לנוח על זרי דפנה תוך הסתמכות על התירוץ "הם גרועים יותר". חובה עלינו להביט אל המציאות בעין נכוחה, כי בסופו של דבר מדובר בדיני נפשות. התעלמות לא תפתור מאומה.
רבים מהחוזרים בשאלה (אם כי לא כולם), בני נוער או מבוגרים, לא בחרו להגיע למקום זה, הם נבעטו לשם בידי הסביבה הקהילתית שלהם, פעמים בידי מחנכיהם, פעמים בידי הוריהם ממש. הם נבעטו בכוח מן הסביבה הטבעית שלהם, הורחקו שלא מרצון.
מדוע זה קורה, ומדוע זה חוזר שוב ושוב?
המסגרת במתכונתה הנוכחית לא מתאימה לכולם, בקהילות שונות ובחוגים שונים יש ניסיון ליצור עולם דיכוטמי של שחור ולבן בלא כל דרך ביניים של אפור. זו "דרך החינוך שלנו", כזה ראה וקדש, אין כל דרך אחרת. צעירים רבים לא קלה עליהם הדרך ולא מוצאים עצמם מתאימים לתבנית הנוקשה. לא לכולם אותן היכולות, אותם הכישרונות ואותן התכונות. במקום שיחפשו דרך המתאימה יותר להם, ויש הרבה מאד דרכים לעבוד את ה', הם נתקלים בסבר פנים חמור – "לא כך נוהגים אצלנו". במקום לעזור ולאפשר לכל אחד לבחור דרך, גורמים להם לעזוב את הדרך לחלוטין.
הורים ומחנכים צריכים לדעת שישנן דרכים רבות לעבוד את ה', ולא לכולם מתאימה הדרך הנחשבת בחוג שלהם. עבור הורים רבים מדובר בכאב עצום, אך אסור שהכאב יתורגם למדיניות חינוכית הרסנית. הורים ומחנכים צריכים לקחת אחריות, אסור לבעוט ולהשליך את הנופל, ובטח שלא להשליך אבן אחר הנופל. כעס יגרום לנזק בלבד, בשום אופן לא לתיקון. יש להכיל את השונות, ולהמשיך לקבל, לאהוב ולתמוך גם באלה שלא בדיוק ממשיכים מסלול בית אבא. יש להמשיך להוות קן חם ובסיס משען לכל "פיקדון" שקיבלנו מהשמים, גם כשזה לא קל. אחרי הכל, בדיני נפשות עסקינן וחמירא סכנתא מאיסורא (ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במנהגים באינם איסור).
אם יזכו הנערים (וגם המבוגרים) השונים ליחס מכובד ומכבד, ימשיכו גם הם לכבד את בית אבא למרות שלא ממשיכים דרכו.
מעבר לזאת, כחברה אסור לנו שנהיה חברה משטרית אשר מאיימת על העוזבים אותה, אסור אפילו להצטייר ככזו. אם נזקק מישהו לעשות שימוש בכוח האיום או בכוח הכעס, אות הוא שאין לו מהות מספקת ואין לו משקל רוחני מספק כדי ליצור משיכה לדרכו. אם אנשים הולכים בדרך מסויימת מכוח הפחד, אות הוא כי לא בדרך נכונה הם הולכים.
דרכיה דרכי נועם, ואם כחברה נשכיל להתגבר על הכאב ולקחת אחריות גם על השונה, אזי בהחלט שעשינו צעד נוסף לשלמות. צעד נוסף לתפקידנו בעולם.
הצגת כל התגובות