התפרסם באחרונה אודות כך ששר החינוך שי פירון מעוניין להביא לשינוי משמעותי בחינוך החרדי, והקצה לכך מאות מליוני שקלים. הנושא עבר באופן שקט למדי מתחת לסדר היום הציבורי, הן של העיתונות החרדית והן הכללית, למרות שמדובר בסוגיה עקרונית דמוקרטית מורכבת למדי. גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שאכן דרוש שינוי, אסור להתפתות לו ולהסכים לעירוב המדינה בחינוך. אסור שהפיתוי הכספי יעוור עיני חכמים, ויצור תקדים שאחריתו רעה.
ראשית, האמירה כי החינוך החרדי כיום הוא בדיוק כמו לפני אלפי שנים חוטאת לאמת. החינוך היהודי עבר שינויים רבים והתאמות רבות למציאות המשתנה, ובהובלת הרבנים שבכל דור ודור. עצם זה שבנות לומדות יהדות ומקצועות חול בבית ספר ובסמינר, זהו חידוש שנולד לפני כמאה שנה בהובלתה של שרה שנירר בפולין. כיום, גם בכל החיידרים לומדים לפחות כשעה ביום לימודי חול, גם זה לא היה לפני מאה שנה. היהדות התורנית השכילה תמיד להתאים את החינוך לסביבה ולתקופה, ואין בכך חידוש או פסול. הדיון על תכני החינוך התורני ראוי לו שתקיים, אך בלא שום מעורבות של גורם ממשלתי חיצוני. שרה שנירר לא קיבלה הוראות מממשלת פולין, וגם לימודי החול כיום לבנים גם הם לא בהוראת ממשלה.
הדיון העיקרי והחשוב הוא על הלגיטימיות של ממשלה לכפות תכנים חינוכיים על קבוצות מיעוט, או אל אזרחים בכלל. דיון זה יש להציף בכל הזדמנות, ולהצביע על הרודנות שבהצעת הממשלה. במדינה שבהגדרתה כל אזרח הוא חופשי ועומד ברשות עצמו, האם יש מקום להתערבות הממשלה בחירות הפרט ובשלילת החופש של ההורה לבחור את אופן החינוך של ילדיו? האם מותר לה לממשלה "לקדם" ערכים כאלה או אחרים? ואם זה מתקבע בדעת הקהל כהתערבות לגיטימית, אזי היכן הגבול – מה שונה זה מה"חינוך מחדש" אותו הנהיגו מדינות טוטליטאריות?
כל אדם אשר חרד לחופש הדת ולחירות שלו ושל ילדיו, כל אדם אשר דוגל בדמוקרטיה, חובה עליו לעמוד בעוז ולהתנגד לכל ניסיון ולו הקל ביותר של מעורבות ממשלתית בחינוך החרדי. נכון לעכשיו הדיון הוא עקרוני - האם מותר לממשלה להתערב ו"לקדם" רעיונות ומקצועות בניגוד לרצונו החופשי של האזרח. באם תיווצר הסכמה כלשהי, ולו הקלה ביותר, למשל רק שעה ביום לימודי ליב"ה הכוללים רק מתמטיקה ואנגלית, אזי הדיון מפסיק להיות עקרוני ועובר להיות כמותי. מוסכם שמותר לה למדינה להתערב, והדיון הוא רק על הכמות – האם רק שעה ביום ורק מקצועות מסויימים, או שמונה שעות ביום ורק תכנים "הכרחיים לחיים בעולם המודרני". על עיקרון קל להגן, הכמותיות היא מדרון חלקלק. אם הסכמת לשעה וחצי ביום, מדוע שזה לא יהפוך לשעתיים? ואולי גם ביולוגיה, פילוסופיה, משפט, ביקורת המקרא ועוד, גם הם "הכרחיים כדי להסתדר בעולם המודרני", למה זה מותר וזה אסור? החירות מרגע שאובדת אין כמעט אפשרות להחזירה, אולי רק במחיר דמים.
בנוסף, התייחסות למקצועות טכניים ולכאורה לא ערכיים כמו האנגלית ומתמטיקה כהכרחיים לחיים, מבטאת השקפת עולם הרואה בהצלחה חומרית "הצלחה בחיים". מדובר אם כך לא רק בכפייה של כלים טכניים, אלא כפייה עקרונית של ערכים על אוכלוסייה הדוגלת בערכים שונים לחלוטין. מדוע מותר לה לממשלה לקבוע סולם ערכים ולהשתמש בכספי המסים של כלל האזרחים כדי לכפות ערכים ספציפיים על כולם?
ולסיום, צריך להיות הוגנים ולדבוק בעקרון עד הסוף. אם אנו דורשים עצמאות וחירות מן הממשל כדי לקיים אורח חיים מסויים, על פי אותו עקרון יש לכבד גם את חירותם של אחרים לחיות באופן אותו הם מוצאים לנכון. יש סתירה ברורה בין חקיקה דתית הכופה ערכים על אחרים, לבין הדרישה לשמור על עצמאות וחירות הערכים שלנו. זו לא רק הגינות אינטלקטואלית, אלא גם תועלתנות פרקטית בסופו של דבר. חקיקה דתית גרמה תמיד לזלזול גורף בדת, למשל חוקי החמץ בפסח או המנוחה בשבת שהיו ללעג. בעוד ערכים ומצוות שלא עוגנו בחקיקה זוכים לכבוד ואף לקונצנזוס ציבורי, כמו למשל ברית המילה ויום כיפור.
- הטור הקודם של דוד רוזנטל: אין דבר כזה ציבור חרדי
הצגת כל התגובות