כבר חלפו כמה שנים מאז המרת את לובן החולצות במדי הצבא.
גם גדלת מאז ובעצם שנינו קצת גדלנו יחד.
אני נזכרת ביום בו הודעת לי שאתה עוזב את הישיבה, כמה דמעות נשפכו כמים, כמה התעצבתי וכעסתי ובכיתי ובושתי ונכלמתי ואיך חרב עלי כל עולמי.
"איך הוא עשה לי את זה?", קוננתי לנועה וחיהל'ה חודשים ארוכים כשהדמעות מתערבבות עם כוס הקפה.
כי אנחנו ביחד מגיל שלוש, פוסעים יחד בגיל וברעדה לחיידר, מלווה אותך במבטי האוהב מרגע שעלית להסעה, מנופפת לך לשלום עד שה"טנדר הצהוב" נעלם מעיניי. דבש האותיות הקדושות, מסיבת סידור ומסיבת חומש, לימודי המשנה וההתרגשות לקראת לימודי הגמרא.
ותמיד היית טוב. הכי טוב. אף פעם לא איכזבת.
ובישיבה קטנה היית לפיד של אש, כל ערב היית חוזר הביתה עם פנים נוהרות מקדושה, יכולתי לראות את ה"רתחא דאורייתא" על פניך, כמה שמחת מפיצוח של קושיה בגמרא, הייתי מאזינה לך בשקט לשיחות עם החברים ותמיד זה היה מילות של קדושה.
כשהיינו שומעים את השיר "מה מתוק יותר מדף גמרא" היית אומר: "שני דפים"...
ואני, כל יום הודיתי לבורא עולם על הילד המתוק מדבש, האהוב על חבריו ורבותיו, שמצליח בישיבה, ואיך עלי פסחה מכת ה"נושרות" (לא מתה על המושג הזה).
עודדתי אותך במיני מגדנות (אתה עדיין אוהב את ה"לדרים מאמריקה"?) ובפתקים אוהבים שהוחבאו בכיסי החולצות הלבנות, לא נרדמתי עד שראיתי אותך חוזר הביתה, רציתי לקבל אותך בעצמי לשמוע את החוויות וההצלחות בישיבה, למרות שאשמורות עיניי כמעט כבו, הגשתי לך את ארוחת הערב האהובה עליך.
הישיבה היתה ביתך וביתך היה הישיבה.
ובערב רישום ל"ישיבה הגדולה", כמה לילות שלא ישנתי כמה אנרגיות וכוחות ו"קשרים"(מיותרים) שתגיע לישיבה הכי הכי טובה, כי הגיע לך!
והתקבלת לפסגת הישיבות.
ומשם צנחת.
והנה קודש וחול שמשו להם בערבוביא, האור האדום שמיד נדלק לי היה ביקוריך התכופים בבית, כל פעם באמתלה אחרת, "שכחתי את הקלסר", "צריך חולצות נוספות" (למרות שציידתי אותך עם מזוודה שלימה של חולצות בוהקות וריחניות), "כואב לי הראש".
אשר יגורתי בא לי.
נועה הייתה אומרת לי "כשטוב לילד בישיבה הוא לא מחפש כל הזמן את הבית". והנה אתה בבית יותר מאשר בישיבה וליבי נשבר בקרבי, מה קרה למתיקות התורה? ואיפה הילד שלי?
איך המרת את החולצות הלבנות ב"אחרות", וכמה בכיתי וכמה נשבעתי שלא אכבס לך את "האחרות".
ניסיתי בטוב לדבר על ליבך, אבל שתקת.
ניסיתי ברוב חולשתי לגרום לך לרחם עלי, ושתקת.
כעסתי, ושתקת.
ראיתי איך כל החלומות והתקוות שלי בך מתנפצות וצוללות למצולות, הייתי מוצאת את עצמי עוזבת באמצע הקניות את עגלת הסופר כי לא יכולתי להסתכל בעיניים של המשגיח, חציתי כביש לעברו השני כל פעם שפגשתי מכרה או רב'ה מהחיידר, משל היית חלילה "עבריין נמלט".
כל כך היית חסר בשולחן השבת, כמה התגעגעתי לשירתך, לניגונים ולשירים "הקבועים" של הישיבה. אני זוכרת שיר שאהבת באופן מיוחד, נדמה לי של יעקב שוואקי, "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה... ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה".
וכאשר כיסא השבת שלך נותר מיותם, הייתי מבקשת מכל תשעת אחיך שישירו את השיר הזה, בקול רם! ואיך אט אט נפתחה דלת החדר והצטרפת אל שולחן השבת, וכשמבטינו הצטלבו - לשנינו היה דוק של דמעות.
אתה זוכר ילד שלי, איך בימי "צוק איתן" יצאנו יחד להליכה משותפת בשכונתינו היפה, כשמימיננו יער ירושלים וכדור אש שטובע אט אט בהרי יהודה, ופעם ראשונה שדיברנו עליך ועלי ועל החיילים שמוסרים נפשם.
כבר לא התביישתי בך, צעדתי גאה לצידך כשאתה לבוש מדים ובירכנו בחיוך את העוברים ושבים.
גדלתי בשנה.
שיתפתי אותך בתיסכול שלי באותם ימים איך חיילינו מתים על קידוש ה' ובנינו ממיתים עצמם באהלה של תורה. אלו מתים על קדושת ה' ואלו עושים קידוש ה', ואין העולם מתקיים בלעדיהם.
רציתי להיות כל היום במטבח ולטגן לחיילים שניצלים, להביא להם סיגריות לרצועת עזה, אבל מה שעשיתי, הגעתי הביתה וכל פעם שראיתי ילד מתבטל צרחתי עליו שיקרא תהילים! ואף אחד לא יוצא, גם לא לגן סאקר!
ואחיך הצדיקים לא משו מן הסטנדר ומספר התהילים.
ובכינו.
זכרנו כמעט כל נופל ואת סיפור חייו, ואת העשרים אלף איש ואת הסולידריות ואת עם ישראל חי.
סיפרת לי כמה שאתה מתגעגע לישיבה הקטנה ואיך הלימוד עדיין זורם בדמך, ומה שקרה כבר קרה.
והמבט שלך כולו אמר: "סליחה אמא שהכאבתי לך, אך לא יכולתי עוד".
כשחזרנו הביתה ישבת עם אחיך ללמוד והנה הקולות מן העבר שבים אלי.
וכשהקמת בית בישראל, איך התעקשת להשתתף בהוצאות החתונה יחד עם זוגתך, סירבתם בתוקף להיות לנו לנטל, כולם הגיעו, כל החברים מהישיבה ואיך ר' חיים והרב וייס רקדו באושר איתך, וזקני משפחתינו לא זוכרים חתונה שמחה ומרגשת כל כך..
ולצד לימודי הכלכלה הדבר האמיתי שמשמח אותך זה "לדבר בלימוד" ואיך צמחת להיות בעל מסור ל"שושה" שלנו ואבא אוהב ומחנך ליעלי.
ודרשת לשלם עבור אחד מאחיך את שכר הלימוד בישיבה, להיות שותף בנטל.
לפני כמה ימים הותקף חייל חרדי, היכו אותו והשפילו אותו ואני נשבעת לך ילד שלי שמי שיפגע בך לרעה, אבוי לו. כי ככה אנחנו צועדים יחד מגיל שלש.
וגדלתי בשנה.
ואני כבר מכבסת לך את "החולצות האחרות" ואת המדים הירוקים, אפילו מפריזה קצת במרכך הכביסה... כי אתה בני שלי.
וכולם, כולם היו בניי.
שלך באהבה,
אמא
הצגת כל התגובות