זו אינה מדינה יהודית, לכל היותר ישראלית

כותב השורות, בנימין רבינוביץ (באדיבות המצלם)

נולדתי וגדלתי בשכונת רוממה בסמוך לתחנה המרכזית בירושלים, עוד בימים שעל השטח הענק שכן בית אבות, או בלשון המדוברת אז - "מושב זקנים". השכונה הייתה מיקרו-קוסמוס של העיר ירושלים. בניין אחד ובו כמה עשרות משפחות חרדיות, כולם ללא יוצא מן הכלל רבנים נכבדים שהגיעו לישראל מכל קצות העולם, ומסביב, שכנים חילונים ומסורתיים. לא מעט סבלנו בילדותינו מילדי השכנים, שראו בנו נטע זר בתוך השכונה. חטפנו מכות, עלבונות, וגם אבנים זרקו עלינו. הפחד מכלבים ששיסו בנו השכנים, נותר בי עד היום הזה.

עוד בפרויקט "החרדים והמדינה":

• ירון לונדון: "מקווה שהחרדים ישתנו, חושש לגורל המדינה"
• דודי זילברשלג: "לא תקום כאן מדינת הלכה, זה רעיון נורא"

די היה בכך כדי שנרגיש שונים מהסביבה, אך מולנו ראינו כל העת את לב הציונות הישראלית – בנין הכנסת, מבנה מפואר ומרשים, שעורר בנו סקרנות רבה, אך אף פעם לא התקרבנו אליו. עוד סמל ציוני ראינו תמיד. את מכונית השרד של שר הדתות זרח ורהפטיג ז"ל חונה ליד הבית, כשהיה נוהג לבוא ולבקר את אביו רבי ירוחם זצ"ל שהתגורר דלת מולינו.

אך גם את סימני הגלות חשנו היטב, כאשר התלוויתי לעיתים קרובות לאבי זצ"ל שהיה אחראי על מרתף השואה בהר-ציון, ומגג המבנה עמדנו והבטנו אל עבר העיר העתיקה. אל מקום המקדש. אבא עמד שם ובכה בכי תמרורים. הוא נשא את התפילה שכל ילד יהודי מכיר היטב מתפילת המוסף של החגים: "ומפני חטאינו גלינו מארצינו והתרחקנו מעל אדמתינו ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית הגדול והקדוש...".

ואז הגיעה מלחמת ששת הימים. הזיכרונות מאותם ימים חקוקים על לוח ליבי. שקי החול שמילאנו, המקלט הצפוף בו שהינו, הדי היריות והמטוסים שחלפו מעלינו, וכמובן, הטנקים והזחל"מים שחלפו מטרים ספורים מאיתנו, ברחוב יפו הסמוך, טבורה של העיר ירושלים.

לא אוכל לשכוח את ההליכה הרגלית בפעם הראשונה אל עבר שריד בית המקדש - הכותל המערבי, שברבות הימים הפך לחלק בלתי נפרד מחיי, כאשר התגוררנו במקביל גם ברובע היהודי, ומחלונות הבית נשקפו אבני הכותל. יחד עם כל אלו, חרוט בליבי זיכרון ילדות נוסף: המצעד הצבאי המרשים שנערך לאחר המלחמה שנע ממש ליד הבית. כולנו נדחפנו לראות את המחזה, החזקנו חזק בחבלים שחצצו בין המדרכות לכביש הראשי עליו חלף המצעד. היו אלו מצעדים שעוררו גאווה ישראלית וציונית עזה ביותר. כילדים וכנערים צעירים, היה קל מאוד להיסחף עם הזרם הציוני ששטף את כולם באותם ימים, ובעיקר לאחר ש"הכותל בידינו".

בתלמוד תורה "עץ חיים" בו למדנו בצמוד לשוק מחנה יהודה, לא דיברו איתנו על הנושא מטוב ועד רע. שנים לא רבות לפני כן, לא מעטים מבוגרי ה"חיידר" הירושלמי "עברו לצד השני". התגייסו לצבא, וחלקם אף הגיעו לתפקידים בכירים. הבולט שביניהם, היה האלוף שמואל גונן "גורודיש" ז"ל.

אם לא די בכך, גדלתי גם בבית של "אסיר ציון". אבי זצ"ל ישב במשך 12 שנים תמימות בכלא הסובייטי. ארץ ישראל הייתה בבת עינו. כדי לעלות אליה ולחונן את עפרה, הוא היה מוכן לעבור עינויים וסבל נוראי - הכל כדי להגיע לארץ ישראל.

בשנת 1956, באמצע מלחמת סיני, בימים בהם ברית המועצות הייתה סגורה ומסוגרת ליציאת יהודים, דרכו רגליו ורגלי אמי עליה השלום, ואחותי הגדולה בארץ הקודש.

אבל, בילדותי הייתי עד לדבר נוסף. התחנה המרכזית בירושלים החלה להבנות על חורבות מושב הזקנים (בפעם הראשונה, לאחר מכן נהרסה ונבנתה שוב) ועם הפעלתה, השתתפנו בכל שבת בהפגנות של מנהיג "נטורי קרתא" הרב עמרם בלוי זצ"ל. גם אבא נהג מידי שבת לצאת מהבית ולהצטרף להפגנה, וכל ילדי השכונה החרדים המתינו בקוצר רוח לניידות המשטרה ולמפגינים.

ולא פחות מכל הדברים האחרים שציינתי קודם שנחרטו אצלי, הרי שההפגנות האלו עשו עלי את הרושם העז ביותר. במסירות ובעקביות לא רגילים, עזבו עשרות יהודים את בתיהם, ובאו למטרה אחת: להביע מחאה על השבת הנרמסת בגלגלי האוטובוסים הציבוריים בראש חוצות.

את כאבו של אבא לא אוכל לשכוח. הוא שמסר את נפשו שלא לחלל ולו שבת אחת בכל תקופת ישיבתו בכלא הסובייטי, שהיה מוכן לשבת תקופות ארוכות בצינוק בתנאים בלתי אפשריים, היה צריך לצאת ולמחות על הסמל היהודי המובהק ביותר – השבת.

אז קלטתי שמדינת ישראל היא חילונית במהותה. אין בה את השורשים היהודיים הבסיסיים ביותר. יש לה כנסת. יש לה צבא. יש לה הכל. אבל זו אינה מדינה יהודית, לכל היותר ישראלית. ומאז, בכל ערב שבת לפני כניסתה, אני נזכר בהפגנות האלה, והצופר המבשר את כניסתה הוא כמו צפירת יום העצמאות שלי. באה השבת - ניצחתי במלחמת העצמאות.

הישראלים רצו להפוך אותי לישראלי ואני, מאז הייתי ילד שיצא להפגין שלא יקרעו וידרכו על השבת שהיא הדגל שלי, שלא ירמסו את קדושתה, יודע שניצחתי במלחמת העצמאות שלי. אני יהודי שחי כיהודי בארצם של הישראלים. ואשתי ניגשת אל פמוטות הכסף ומדליקה שתי משואות; אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור, לתפארת עם ישראל...

(הטור פורסם במקור ב"וואלה!")