לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי אותו. זה היה באחד מעשרת ימי תשובה, שלושה שבועות, אחרי שנעשיתי בר מצווה. הו, כמה התרגשתי ללכת ב'גאולה' עם הכובע החדש, עם החליפה המהודרת, עם שקית התפילין אותה לא עזבתי לרגע, עם המראה החדש.
כמו בחור גדול הלכתי יחד עם אבא ברחוב מאה שערים. צעדנו בצעדים גדולים למשחטת מאה שערים, שם הנפנו תרנגול גדול מעל הראש, הבאנו אותו לשוחט והבאנו את העוף לעניים שהיו עומדים בסבלנות ליד המשחטה.
בדרך, שמתי לב שאבא לא רגוע. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה. ראיתי שהוא מחפש משהו. כשסיימנו ללכת בעוד סמטה סבוכה של השכונה העתיקה, אמר אבא: "אם הוא לא עומד כאן, בטח הוא יושב בבית הכנסת הזה", והצביע בידו על בית כנסת קטן, נחבא אל הכלים.
זו הייתה שעת בין-ערביים. בית הכנסת הישן היה שומם לגמרי. רק הרוחות הקרירות של הסתיו הירושלמי ריחפו בשריקה מאיימת בחלל בית הכנסת. לפתע, עיניו של אבא אורו. הוא מצא את מה שחיפש.
המציאה הייתה מגולגלת בתוך שמיכה ישנה ומעופשת בירכתי בית הכנסת. רק העיניים התכולות הציצו מתוך השמיכה הגדולה. הפאות הקטנות בצבצו מהשמיכה, והזקן המדובלל והכמוש שלא בטוח שראה ימים יפים יותר - אבל בטוח יכול היה לראות, הסתבך בציציות הטליתות של בית הכנסת.
זה היה מחזה לא קל.
כנער צעיר, לא הצלחתי להבין למה יהודי מבוגר שוכב ככה על ספסל של בית כנסת, עטוף בשמיכה, סתם כך, באמצע היום.
עוד לפני שהספקתי לפצות פה, הדמות המסתורית קיבלה לפתע חיים חדשים. פתאום השמיכה התחילה לזוז והיהודי התחיל לדבר. בהתלהבות.
"ר' יהודה", הוא קרא לאבא. "שתהיה גמר חתימה טובה, ושנזכה לסליחה, מחילה וכפרה". הייתה בקול שלו עליצות מעושה. למרות גילי הצעיר, שמעתי בקול שלו שהוא מרגיש קרוב מאוד לאבא. ידיד ותיק. הוא התרומם באטיות מהספסל והושיט לאבא יד גדולה וגרומה.
"עבר פה מקודם ברוידא, שלמד אתנו בישיבה, זוכר אותו ר' יהודה?" אבא הנהן. "בטח שאני זוכר", אמר לו.
"נו, הוא שם אצלנו שטר גדול", הוא סיפר לאבא בנימה מעשית ועניינית. "דיברנו על ה'מאירי' (מרבותינו הראשונים על מסכת קידושין, ש.ב.), שלמדנו בישיבה בתחילת קידושין. אתה בטח זוכר את המאירי, ר' יהודה. היה לי שם דיוק עצום. זוכר את המאירי הזה, ר' יהודה? זוכר את הדיוקים (במלעיל) שיש לי במאירי הזה, ר' יהודה?" הוא שאל כשהוא מחכה לאישור, לאישוש. הוא היה נואש לשמוע שהדיוק העצום שלו במאירי לא נשכח מלב.
למרות השנים הרבות שחלפו מאז, אני זוכר כל פרט מאותו מעמד. אני זוכר איך עמדתי מן הצד, בולע בשקיקה את המחזה המוזר.
לפתע הוא שם לב לקיומי, הוא הסתכל עלי בעיניים גדולות - ושאל: 'ר' יהודה, מי זה הצדיק הקטן?'
אבא חייך.
"זה הבן שלי, שימען יאיר", אמר. "הוא עשה בר מצווה לפני שלוש שבועות, צריך להביא לו מתנה".
יענק'ל, כך נקרא לו, חייך חיוך גדול.
"איך אמרת קוראים לו? שימען יאיר? הוא יהיה בעזרת ה' תלמיד חכם גדול. אבל אני יכול לברך אותו שיהיה לו לב טוב כמוך. אתה אומר שמגיעה לו מתנה, ר' יהודה. אני אתן לו מתנה. גש אלי, שימען יאיר. גש".
ניגשתי.
"בוא, אני אתן לך מתנה גדולה. מגיע לבן של ר' יהודה לקבל מתנה גדולה. אני אלמד אותך איך למדנו בישיבת חברון לפני שלושים וחמש שנה את המאירי על קידושי כסף. אתה מכיר את המשנה הראשונה בקידושין? בטח אתה מכיר. אתה הבן של ר' יהודה. איך אישה נקנית? בכסף, בשטר ובביאה. אתה יודע למה המשנה כותבת כסף במקום הראשון? אתה לא יודע, אבל המאירי מסביר.
הוא מסביר שכסף הוא ראש המדברים בכל מקום.
בוא אני אלמד אותך מה זה להיות למדן. איך למדנו את המאירי הזה בחברון לפני 35 שנה. יש כאן שלושה דיוקים חשובים - ותזכור, שימען יאיר, תזכור את הדיוקים האלה כל החיים. קודם כל, הכסף הוא ראש. הוא הכי למעלה. מה אתה, בחור צעיר, חושב על כסף, שהוא שותק, לא מדבר, נכון? מלמד אותך המאירי שהוא מדבר. כן-כן, כסף מדבר. נו, אתה בטח חושב שהוא מדבר רק בחנויות, בבנקים ובבורסה. נו, אז אתה חושב. אבל המאירי מלמד אותנו חידוש עצום: כסף לא מדבר רק בבנק, הוא מדבר בכל מקום. לא סתם מדבר, ראש המדברים! בכל מקום!"...
הוא סיים את הווארט שלו בניגון למדני ובתרועת ניצחון. 'בכל מקום, שימען יאיר, שמעת? בכל מקום'. הוא הסתכל עלי טוב-טוב לוודא שהבנתי את מלוא המשמעות של ה'שטיקל' שהוא חידש בחברון לפני 35 שנה. ראיתי בעיניים שלו שהוא משוכנע שהביא לי את המתנה הטובה בעולם. ברגע אחד הוא הפך אותי מתלמיד רגיל ב'חדר' למה שהיה ונותר בעיניו פסגת המאוויים, הרצונות והחשקים: למדן. למדן כמו בחברון של לפני 35 שנה. אין למעלה מזה.
אחרי שווידא שקיבלתי את המתנה המכובדת בשביעות רצון, הוא פנה לאבא. "נו, ר' יהודה, עכשיו צריך באמת שטר גדול. גם לכבוד הבר-מצווה וגם לכבוד המאירי". אבא חייך חיוך גדול. הוא הכניס את היד לכיס האחורי של המכנסיים, הוציא 'שטר גדול', מולל אותו בידיים ונתן אותו ליענק'ל בשמחה ובחברות.
"שימען יאיר", אמר לי יענק'ל כשהוא מניח עלי יד גדולה וגרומה. "אבא שלך הוא אדם טוב. הוא חבר טוב. תהיה כמו אבא. תהיה אדם גדול".
נפרדנו ומיהרנו למשחטה הומת האדם. בלבי הצעיר לא נותר ספק: כשאהיה גדול, אהיה כמו אבא. כשאפגוש ביענק'ל, בקרן הרחוב, בבית הכנסת או בכל מקום שהוא אשוחח אתו בידידות ובחביבות. בדיוק כמו ברוידא ובדיוק כמו אבא. והבטחתי לעצמי, שבכל פעם שאראה אותו, אכניס את היד לכיס האחורי ואוציא לו 'שטר גדול'.
השותף מקרן הרחוב
כשסיימנו את הכפרות, שאלתי את אבא מי זה החבר שמעולם לא ראיתי ולמה הוא שוכב ככה בבית הכנסת. אבא נאנח אנחה גדולה. יענק'ל, כך התברר, היה בחור מצוין בישיבה. ישב ולמד טוב, היו לו חברים רבים והוא היה חביבם של ראשי הישיבה שבביתם היה נוהג לסעוד בשבתות. שהגיע לפרקו, הוא התחתן, נולדו לו שבעה ילדים והוא עשה את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב בעולם: לשבת וללמוד.
יום בהיר, אשתו נעלמה. כאילו בלעה אותה האדמה. יענק'ל נשאר לבד עם שבעה ילדים. בלי משענת, בלי יד מכוונת. ללמוד הוא ידע היטב, לגדל ילדים קצת פחות. כמה שבועות אחרי שאשתו נעלמה, הגיעה הידיעה על שבעת הילדים המוזנחים לאוזניהם של פקידי הסעד.
איש לא חשב על האבא השברירי ועל הצורך שלו במשפחה חמה. פקידי הסעד מיהרו להוציא את הילדים מהבית ולמסור אותם למשפחות אומנה. לא טרחו אפילו לעדכן אותו איפה הם נמצאים. הוא נשאר בלי כלום. מיהודי מכובד, בעל בעמיו, תלמיד חכם, הוא נשאר לבד. שבר כלי.
מהר מאוד מצב החל להתדרדר. תחילה תקפו אותו מיחושים שונים, ואז הגיעו המשברים הנפשיים הקשים. נפשו העדינה לא יכלה להתמודד עם בשורות האיוב שהשתלטו על חייו. כשהמשפחה מסביב ניסתה לעזור, כבר היה מאוחר מדי. הוא נזרק מהבית ועבר להתגלגל ברחובות, תופס מחסה בבתי כנסיות נידחים, משוטט ברחובות העיר, משתדל לקושש כסף, עידוד, חום אנושי, אבל לא מצליח למצוא את נפשו.
כשאבא סיים לדבר, הרגשתי שהוא לא רק סיפר לי את הסיפור של החבר מישיבת חברון. הוא סיפר לי את הסיפור של החיים עצמם. כמה שבירים הם, כמה הפיכים ופריכים הם, כמה צריך להעריך מה שיש לנו ביד. כמה שום דבר הוא לא מובן מאליו.
ואולי, במבט לאחור, זה היה גם שיעור על חמלה ואחווה אנושית. הזדמנות ללמד נער צעיר כמה חשוב להפנות זרקור למקומות חשוכים ונידחים, לדאוג לאנשים בשולי החברה, לאלו שהם לא ראשי המדברים בכל מקום.
גדלתי קצת, ומאז הפך יענק'ל לשותף בחיים שלי. בכל ערב חג, אני מוצא את הזמן לרדת לרחובות ירושלים לחפש אותו. פעם אני מוצא אותו בקרן רחוב, פעם אני רואה אותו בבית כנסת ופעם בשיחה סוערת עם צורב צעיר על המאירי בקידושין. אני ניגש אליו, מדבר אתו ובסוף מוציא לו 'שטר גדול' שמאיר את עיניו ומחמם את ליבו.
עם השנים, התפתח בינינו מנהג יפה. הוא שואל אותי מה שלום אבא, אני משיב לו שאבא מתעניין בשלומו ושלומו ברוך ה' טוב ואז מספר לו מה קרה לי בחודשים האחרונים. שנה אחת אני מספר לו על ילדה שנולדה, על עבודה חדשה, על דירת מגורים חדשה. והוא תמיד מחייך בשמחה, ומסביר לי למה דווקא השנה, בגלל כל האירועים עליהם סיפרתי, השטר צריך להיות 'שטר גדול' באופן מיוחד. לא אשכח את ידו הגרומה והגדולה על כתפי: "ברייטקופף, כשנולדת בת, צריך להביא 'שטר גדול' במיוחד".
שנה אחת זה היה בת, שנה אחת עבודה חדשה ושנה אחרת הספיקה לו השנה החדשה העומדת בפתח. כל סיבה הייתה בעיניו כשרה ל'שטר גדול' במיוחד.
אין לי הרבה מסורות אישיות, אבל על המנהג הזה לא ויתרתי מעולם. הרגשתי שבשיחות אתו יש משהו שאין בשום מקום אחר בעולם. כשמדברים עם מישהו שאיבד את כל עולמו, אבל ממש הכל, קשה מאוד להתלונן. הכל מקבל פרופורציות. תמיד הבנתי בשיחות האלה שכשיהודי מסתכל מתחתית הבור כלפי מעלה, תמיד הוא יראה אור. תמיד בסוף השיחה אתו, רגע אחרי 'השטר הגדול' הייתי שם לב לכל הדברים שכל השנה נראו לי מובנים מאליהם. פתאום שמתי לב שיש לי אישה, ילדים, מקום לגור, יש לי עבור מה לדאוג ועבור מי להיות בלחץ. ברוך ה', יש לי חיים.
לפני שנה, בעשרת ימי תשובה תשע"ו, נסעתי לגאולה לסידורים. רעייתי הלכה לקנות כמה דברים לחג, ואני הלכתי יחד עם ה'שטר הגדול' לחפש את יענק'ל שלי, את יענק'ל ונפשו המיוסרת וצהלתו המחפה על שברון לב עצום. חיפשתי אותו בכמה קרנות רחוב, בבתי הכנסיות בהם היה נוהג לשבת - נעלם. הבחור איננו.
את שעות הצהריים היה מעביר יענק'ל במסעדה ירושלמית עתיקת יומין. נכנסתי למסעדה ושאלתי את המוכר הקשיש אם יענק'ל כבר אכל היום.
"מה?" שאל אותי המוכר בקול חלש ובעיניים בורקות, "לא שמעת?!"
'מה, מה לא שמעתי', שאלתי.
"יענק'ל מאושפז", הוא אמר.
'מה קרה?' שאלתי בחרדה.
"הוא באונקולוגית בהדסה", אמר. "קיבל את המחלה ל"ע".
אל תשכח אותי
לא יכולתי לזוז.
מעולם לא הרגשתי צמרמורת כזו. יענק'ל שטר גדול, קיבל את המחלה? ריבונו של עולם, מה עוד היהודי הזה צריך לעבור, הוא לא עבר מספיק?
התחלתי לראות את העולם מטושטש. יצאתי מהמסעדה, עליתי על מונית וביקשתי מהנהג שייסע כמה שיותר מהר ל'הדסה'.
"איפה בהדסה, בחור צעיר", שאל הנהג.
'לאונקולוגית', אמרתי לו. לאונקולוגית.
אין הרבה מקומות שממחישים לך את אימת הימים הנוראים כמו מכון שרת בבית החולים הדסה עין כרם. המילים שצעקנו כמה ימים קודם לכן בתפילת מוסף: 'מי יחיה ומי ימות, מי יישלו, ומי יתייסר, מי יישפל, מי ירום, מי בקיצו ומי לא בקיצו', כאילו קמות לתחייה במחלקה הזו.
נכנסתי למחלקה בצעדים כושלים והבטחתי לעצמי שאם יש סיכוי, כל סיכוי, לעזור ליענק'ל לצאת מזה, אני אהיה שם בשבילו.
כשהגעתי לעמדת האחיות, ביקשתי לדעת איפה הוא שוכב.
"יענק'ל?" שאלה האחות. "אתה בטוח?"
היא הסתכלה עלי במבט מוזר. מדדה אותי מכף רגל ועד ראש. מה לו וליענק'ל, היא בטח שאלה את עצמה.
"חדר 7", היא אמרה בסוף.
נכנסתי לחדר מספר 7 בצעדים כושלים. לולא היה כתוב על הפתק את השם שלו, לא הייתי מזהה אותו.
היה כמעט בלתי אפשרי לראות את הזוועה ששכבה על המיטה.
מבעד לצינורות והמכשירים, ניבטה אלי דמותו המזעזעת. פניו הכחישו, האפירו, וגופו הפך לשלד עצמות כמעט שקוף. רק מוחו נותר צלול מדי פעם, בהפוגה שבין משכך כאבים אחד לרעהו.
בקושי הצלחתי לדבר. הקול היה חנוק מדמעות. התקרבתי אליו וצעקתי לו באוזן: "יענק'ל, זה אני. שימען יאיר. הבן של ר' יהודה. באתי להגיד לך גמר חתימה טובה ורפואה שלמה".
הוא לא ענה. העיניים התכולות, השובבות, נותרו עצומות.
"יענק'ל", צעקתי לו ואולי לעצמי. "אנחנו נוציא אותך מכאן. יענק'ל, תענה לי".
לא הצלחתי להמשיך לדבר.
פתאום, העיניים הגדולות והתכולות שלו נפתחו. העיניים שידרו את הכאב המצמית שסובל הגוף הדווי הזה, אבל עדיין, עמוק, היה שם את הזיק השובב. זיק של חיים.
הוא דיבר לאט, חלש, באיטיות, בחיוך קל. "טוב שבאת ברייטקופף", הוא אמר לי. "אתה לא צריך לצעוק, אני שומע מצוין".
חזרתי לנשום.
"תגיד", הוא שאל אותי בענייניות, כאילו אנחנו באמצע גאולה, ליד החנות של הסנדוויצ'ים. "מה שלום אבא?" הרגשתי איך שבה אלי רוחי. "אבא בסדר ברוך ה', הוא מתעניין מאוד בשלומך", עניתי לו בדיוק כמו כל שנה.
אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי מנהל אתו את השיחה השגרתית שלנו. "ברייטקופף, אתה יודע מה הולך בעולם, אתה מכיר הרי, תספר לי קצת מה קורה".
סיפרתי לו מה קורה בעולם ומה קורה אתי, על המשפחה, על העבודה, על הבעיות, על הבשורות, הכל. יותר מכל שנה, דווקא במקום הכל-כך קשה הזה, הרגשתי שסיפורי השנה האחרונה מקבלים את המקום המתאים להם בנפש. כאילו עברה מטלית על הנשמה והלב וניקתה את כל הבעיות והקשיים של השנה האחרונה. מהרגע שסיפרתי ליענק'ל את סיפוריי, ניטל מהם העוקץ. המתחים, היריבויות הקטנות, הלחצים - הכל התנקה.
סיימתי לספר. בחדר שרר שקט מצמית. קיוויתי בכל לבי שמיד שאני מסיים לדבר, יסביר לי יענק'ל למה השנה צריך 'שטר גדול' במיוחד. את כל השטרות הגדולים שהיו בכיסי הייתי מוכן לשים בידו של יענק'ל, רק בשביל לשמוע את המשפט הקבוע: "ברייטקופף, נו, אז השנה צריך 'שטר גדול' במיוחד".
אבל הפעם זה היה שונה.
יענק'ל לא הגיב.
"יענק'ל, הבאתי לך שטר גדול", אמרתי לו בלחש. הוא חייך חיוך קטן של הבנה מוחלטת למצבו: "ברייטקופף", הוא אמר לי. "השנה, אני צריך שטר גדול למעלה, בשמים".
שנינו ידענו שגורלו נחרץ. ידענו שזוהי השנה האחרונה שלו. ידענו, ששנה הבאה, כבר לא ניפגש.
בעודו מחייך, הוא תפס לי לפתע את היד בשתי ידיו הגרומות והגדולות, והסתכל לי בתוך העיניים. "ברייטקופף, אתה תזכור אותי?" הוא שאל.
לא הייתי מוכן לשאלה. לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בבכי, בכי מר וגדול. התקרבתי אליו יותר ולחצתי את שתי ידיו הפצועות והדקורות, אחזתי בשאריות של גופו הדל, גופו הגווע.
"יענק'ל", אמרתי לו. "אני נשבע לך שלא אשכח אותך לעולם. איך אני יכול לשכוח אותך? רק עכשיו אני מבין כמה אתה חשוב לי, כמה אתה חלק מהחיים שלי, עכשיו אני מבין כמה אני אוהב אותך וכמה עזרת לי בכל החיים".
יענק'ל חייך חיוך גדול ועצם את עיניו שוב. בשלווה. נותן לחומרים משככי הכאב להשתלט עליו.
זו הייתה הפעם האחרונה ששוחחנו. הגעתי לבקר אותו עוד כמה פעמים, אבל הוא כבר לא יכול היה לדבר. המינונים של משככי הכאבים לא נתנו לו עוד רגע אחד של חסד. אחרי כמה שבועות עלתה נשמתו השסועה לגנזי מרומים, בלי וידוי, בלי קבלת עול מלכות שמים, רק בכאב גדול ומזכך, בדיוק כמו שחי כל חייו.
כמעט שנה חלפה מאז צעדנו שני מניינים של יהודים אחרי מיטתו, ולא פעם השאלה שלו פילחה לי את הלב: "ברייטקופף, אתה תזכור אותי?"
בכל צומת דרכים בחיים, אני נזכר בידיו הגדולות, במבט המיוסר שלו, וזוכר, אוהו כמה אני זוכר איך צריך להתייחס לחיים, מהן הפרופורציות הנכונות להתמודדות עם אתגרים שהחיים מזמנים לנו. השאלה שלו היא סוג של מצפן עבורי בכל סוגיה מאתגרת.
השנה, זו השנה הראשונה בלעדיו. זו השנה הראשונה שאני צריך לשכנע את עצמי בכל הטוב שהקב"ה הרעיף עלינו. השנה, אני פורע את השטר, את 'השטר הגדול', בפניכם הקוראים.
אין לי את יענק'ל לספר לו את כל מה שעבר עלי השנה, אבל אולי אעלה לקברו לבקש מהיהודי המיוסר הזה שימליץ טוב בעדנו ויעזור לנו לקבל פרספקטיבה נכונה לחיים. אבל עכשיו אני יכול לבקש מכל אחד שקורא את השורות הללו, על ידידי יענק'ל שטר גדול, אנא, זכרו נא יחד עמי, את זכרו הטוב. זכרו, שיש מי שאיבד את כל עולמו, משפחתו, ילדיו, בריאותו, שפיותו, כבודו, וחייו מרים כלענה, קשים כגהינום עלי אדמות ללא תקווה, ללא מוצא, ללא עתיד. הביטו במאורעות השנה החולפת מנקודת המבט הזו - ותראו איך הכל מואר באור שונה, איך הכל מתחטא, מתנקה, מתחדש.
יש בעיות עם אחד הילדים? יש קושי בפרנסה? בבריאות? בשידוכים? לא הכל הולך לנו כמו שציפינו? ה' יעזור שהבעיות הללו יחלפו בשנה החדשה. אבל עדיין אלו קשיים בתוך החיים.
ויש לנו חיים.
אנחנו מתמודדים עם אתגרים שהקב"ה נותן לנו, בתוך חיים שיש בהם אין ספור נקודות יופי ואור. בואו, נשים לב לדברים האלה. בואו נפנה זרקור לכל הטוב והשפע שקיבלנו מהקב"ה. ואם נשכיל ונודה לריבון העולם על כל הטוב, בטוח נזכה שיזכרנו בורא עולם בזיכרון טוב לפניו, ונזכה יחד עם כל בית ישראל לשנה טובה ומתוקה.
ובקשה אחרונה, לעילוי נשמתו של הידיד הוותיק: צאו, ידידיי, לרחוב. למלכי ישראל או לרבי עקיבא או לכל מקום אחר ותחפשו את היענק'ל שלכם. תוציאו לו 'שטר גדול' בחיוך גדול ותקשיבו למה שיש לו להגיד. בהתחלה תרגישו שאתם נותנים, מהר מאוד תבינו שאתם רק מקבלים.
שנה טובה.
- הטור המלא פורסם בשנה שעברה ולאור החיזוק הגדול שגרם, "כיכר השבת" מגיש אותו בשנית
הצגת כל התגובות