הגעתי לתפילה באיחור ממוצע, כזה שמכסה אותי במידה והחזן יתחיל להתפייט ולהאריך את התפילה. ברקע נשמעות נקישות המטבעות זו בזו כשיד האדם האוחז בהן מרעידה עצמה בכוונה במטרה להזיז איזשהו רגש שאולי נשאר מעומס מושיטי יד. את הפער השלמתי רגע לפני שהתחיל הציבור באמירת תחנון, דפדפתי במהירות את כל התחנון של ב' וה' כשבתוכי אני מודה על כך שיום ראשון היום.
"הרב טוניק, מה נשמע", אני מתנער מדפדופי השמחה ומנסה להבין מי זה האיש שלפי קריאתו נשמע שהוא מכיר אותי ועדיין קורא לי רב. הוא עמד במעבר וחייך אליי חיוך כזה שהרגשתי שלא בנוח עם העובדה שאני לא מזהה אותו, חייכתי בחזרה. תוך כדי שאני מנסה להבין מאיפה אנחנו מכירים ומה רמת ההכרות בינינו, שלח האיש את ידו עמוסת המטבעות וחיכה למתת ידי. התנצלתי בפרצופים שהסבירו שהארנק לא עליי, וכשהוא התרחק ממני הפכתי את נרתיק התפילין והטלית כך ששמי הרקום עליהם יהיה כלפי מטה.
השיטות המתוחכמות, הגיל הצעיר, וריבוי העוסקים במלאכה מעידים כי פשיטת יד בחברה החרדית אינה נובעת מאילוץ אלא מהחלטה מושכלת. אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתי בפושט יד כשעל ראשו כיפה סרוגה אך ללא הצלחה, האם הציבור הדתי לאומי משופע בממון עד כדי כך שאין בו אחד שזקוק לעזרה? כנראה שלא. מפעלי החסד הפועלים בציבור הסרוג מוכיחים כי טענה זו אין בה ממש.
בכל ציבור ישנם את אלו החיים במציאות כלכלית מאתגרת, אלא שבזמן שבציבור הדתי לאומי פשיטת יד, ולא לטרמפ, הינה אופציה אחרונה בהחלט, בציבור החרדי בכלל והחסידי בפרט ישנם רבים הרואים במלאכת פשיטת היד באופן מעוות ומביש את האופציה הראשונה והמועדפת.
ברחובות מתגוללים להם שיכורים לצד שברי זכוכיות - ומחוררי ידיים הנואשים למנת מוות נוספת, גם הם פושטים יד, הם פושטים יד מחוסר ברירה, המצב אותו הביאו על עצמם אינו מאפשר להם להתפרנס בדרך כל הארץ, בשונה מאותם צעירים ובוגרים שכוחם ב"ה במותניהם ואת הכוח הזה הם מנצלים כדי שיטוט שאינו פוסק בינות למתפללים, תיירים, מעגלי חתונות וכל דבר שזז.
התופעה הזאת אינה דורכת במקום והיא ערה לכל חידוש טכנולוגי, אין לך ארנק ידידי? יש לי כאן סולק אשראי במיוחד בשביל אנשים כמוך - הם משתכללים ונפתחים אך מאידך סוגרים את ליבם וכיסם של בני האדם שמאסו בתעשייה העושה שימוש ציני במושג "נזקק".
אבל גם מול לב סגור ומסוגר יש להם שיטות פעולה, מי האדם שיעמוד בעיניים של ילד קטן שמסתתר מאחורי אביו שחושף את חולשתו ברבים ובפניו? "אין לי מה לתת לילדים לאכול" אומר האב והילד שמאחוריו מתכווץ לתוך עצמו, ובנוסף לרעב שספק אם קיים נאלץ עכשיו להתמודד עם בושה צורבת.
את האבא זה לא מעניין, הוא סך הכל הביא את הילד לעבודה, ואין בוס שיכעס על זה.
אין ספק, הרע במקרה הזה הוא במיעוטו, בכך שמקום העבודה של אותם אנשים חביבים הוא בעיקר בבתי כנסת ובתי מדרשות המלאים באנשים טובים שיודעים להסתכל על התופעה באור חיובי, מכיל, ופחות מתלהם, ולא בחוצות העיר המלאה באנשים מכל הסוגים ובהם אותם אנשים שמחפשים להציג את האיש החרדי באור שלילי ככל הניתן.
אז אני אמשיך פעם לתת ופעם לסרב, מאחר ולנעול לגמרי את הכיס זו לא אופציה, כיהודי מאמין אני מחוייב להעניק משלי כי יותר ממה שעושה העשיר עם העני, עושה העני עם העשיר. כן, אם תהיתם אז אני הוא העשיר בסיפור.
אבל בעוד הכיס בשליטתי, הלב כבר לא.
בכל פעם שאכניס את היד עמוק לכיס ואתן את תרומתי הצנועה בידיעה שאני משקה בעצמי את אותה תופעה מגונה שרק מפרוטות של אנשים כמוני ממשיכה לצמוח.
הצגת כל התגובות