הרשתות החברתיות, בהן שוהים בני הציבור החרדי, קרי וואטסאפ וטוויטר - בעיקר, רועשות וגועשות בימים האחרונים סביב סרטוני האלימות המציפים אותנו מ"הגבעה", הלוא היא ישיבת פוניבז' המעטירה, "אם הישיבות".
רבים הם התקשורתנים החרדים המצקצקים בלשונם בשלל ביטויי התנערות וחלחלה: "אוי ווי, בושה וחרפה, מזעזע, פשוט לבכות, חילול השם", ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה על כל אחד ואחד.
אחח, כמה נוח לצקצק בלשון ולהצטדק על חשבון מישהו אחר. אבל לא זה הנושא.
אני דווקא רוצה להתגאות באותה אלימות. במובן החיובי של הגאווה, כמובן.
אז נכון שכולנו היינו מעדיפים שמהיכל קדוש שכזה - בו שוכן לו ארון קודש מוזהב אשר רבבות עמלו ושקדו בתורה בין כתליו ורבים אשר גדלו בו לתפארת - נקבל רק חידושי תורה, שיחות מוסר או תמונות מרהיבות של עמלי התורה.
אך במצב בו המחלוקת מכלה כל חלקה טובה, הרשו לי ללמד זכות על הסיטואציה המורכבת.
ראשית, ה"אלימות", אפשר לחשוב. כן? ממתי קצת צעקות, דחיפות, זריקת לבנים והרמת סטנדרים אל-על, היא אלימות. פתחו נא את מדורי הפלילים בתקשורת החילונית ותלמדו אלימות אמיתית מהי. סכינים, אגרופנים, אשפוזים בבתי חולים ואף רצח, לא עלינו. אז "אלימות" זה לא. וכבר אמר מי שאמר, "נו, זו 'אם הישיבות'. תאר לך מה היה קורה אם זה היה 'אב הישיבות'", וד"ל.
שנית, מספר המשתתפים בתקריות. ישיבה המונה למעלה מאלף תלמידים ובקושי עשרות מבניה נוטל חלק בתגרות הללו ובקרב המקומות המפואר, הרי שזו תצוגה לתפארת.
שלישית, כאשר רק עשרות משתתפים במהומות, מה קורה עם כל השאר? ממשיכים ללמוד. צפו בסרטונים והיווכחו במו עיניכם בזאת. שטייגען שנמשך כל העת, תאווה לעיניים.
רביעית, המהומות עד כה נמשכו דקות ספורות בלבד, עד אשר משטרת ישראל הפרידה בין הניצים, ובתוך זמן קצר קול התורה שב לבקוע בעוצמה יתירה מהיכל בית המדרש. ויהי לפלא למי שלא מבין עמל התורה מהו.
אז כן, ברור שהיה עדיף בלי זה, ברור שראשי הישיבה משני צדי 'הפלג' משוועים שהדבר ייפסק, אבל אם זה כל מה שהמחלוקת הנוראית בציבור שלנו - שמפוררת אותנו מבפנים כמו מחלה קשה לא עלינו - מצליחה לגרום, אשרינו שזכינו.
מכאן ועד קריאות צמאות דם לסגירת הישיבה והפסקת קול התורה, שומו שמים. ביטול תורה? לתת ליצר הרע לנצח? לתת ל"שטן" - כלשונו של ראש הישיבה הגרב"ד פוברסקי - להשתלט? חלילה וחס. הסתכלו על רוב הכוס המלאה, ידידי. אשרינו שזו אלימותינו.
הצגת כל התגובות