עוד שנה עברה, עוד יום זיכרון, שוב הגענו ליום אנו עוצרים להתייחד ולזכור את הקדושים.
וכרגיל יחד עם התוגה והזיכרון, כאילו זה חלק ממהות היום הזה, עולים הוויכוחים והטענות הקשות כלפי וכלפי המגזר ממנו אני מגיע שכביכול לא אכפת לנו, שאנו לא מכבדים, שאין לנו בכלל חלק.
אז תרשו לי אחים שלי לומר בקול ברור, אתם טועים ובגדול.
נכון, יש בינינו ויכוח אידאולוגי וערכי עמוק ביותר לגבי מה חובתו של אדם למדינתו.
יש בינינו ויכוח שכנראה לא ייגמר עד ביאת אליהו המבשר לגבי עד כמה השירות הצבאי עדיף על שנים של התעלות בתורה ובמידות בישיבה ומה נקרא תרומה גדולה יותר לעם ולמדינה.
זה ויכוח ישן שנולד הרבה לפני ואם לא אזכה לראות פני משיח אז יהיה גם אחרי.
אבל בדבר אחד אין ויכוח, ואני יוצא מגדר הרגיל ומצהיר שלמרות שאני תמיד נמנע מלומר דברים בשם המגזר החרדי, הפעם אני אומר בקול ברור בשמי ובשם כל המגזר, ומי שלא טוב לו בעיה שלו.
חייל, כל חייל, הוא שליח שלי ושל כל עם ישראל, הוא שליח גיבור שמחרף ומוסר נפשו למעני ולמען העם והמולדת שלי.
אנו חרדים על כל ידיעה של פגיעה חלילה בחיילים, אנו מתפללים לשלומם, גם אם לא בנוסחאות שתקנו ברבנות, ובודאי שכל חייל שחלילה נופל והופך חלל הוא קודש קודשים כעשרה הרוגי מלכות.
נפילתו של כל חייל קורעת את ליבנו בצער מהול באשמה, אולי אנחנו לא עשינו דיי בתפילות ומעשים טובים לשמור עליו.
אז נכון שחלק מהויכוח על הדרך כולל את הויכוח על איך זוכרים, איזו פעולות עלינו לעשות כדי לזכור, האם חובה עלינו לקבל את הטכסים כפי שכופים עלינו בסוג של הדתה או שמותר לעשות טכסים אלטרנטיביים.
אבל היום הזה, אצלי, אצל משפחתי ואצל כל מי שאני מכיר, הוא יום של זכרון לקדושים הרוגי מלכות, אלו שנפלו בלחימה ואלו שנפלו רק בגלל שהם יהודים שגרים בארץ ישראל.
אז פעם הבאה שתראו חרדי, וגם אם הוא כזה שבניגוד אלי בוחר לא לעמוד בצפירה, תדעו לכם שזה לא מזלזול חלילה, שגם לו כואב ביום הזה, ואולי אפילו הוא שייך למשפחת השכול רק שהוא בוחר להתמודד בדרכים אחרות.
כי בסוף כולנו אחים שנמצאים באותו בית עם אותו איום מבחוץ.
הצגת כל התגובות