יצאתי לי מהבית ל"מנחה מעריב". אין זמן אפילו להרהר. בין הגשת ארוחת ערב לילדים ובין הורדת הפח. אני נכנס לבית הכנסת השכונתי, אבל רגע, אין מקום. המקומות צריכים להיות קבועים. ככה לפי ההנחיות החדשות של משרד הבריאות.
אני ניגש לאחד המקומות, ומיד מקבל הנחיה מאחד הגבאים לזוז לעזרת הנשים. "אתה לא מתפלל פה בשבתות". כאן תשב ולא כאן.
ככה זה, חשבתי לעצמי, והתחלתי את תפילתי תוך תחושה חמוצה. ואז, לקראת שלהי התפילה, זה מכה בי.
מה קרה? אז ככה.
כמה אנשים חשובים וגדולים חשבו והרהרו, דיברו וכתבו, למה הוציא אותנו הבורא יתברך מבתי הכנסת. נקודות לחיזוק, עניינים חמורים, קמו ועלו בעקבות חשבון הנפש הציבורי.
קול אחד עדיין לא שמעתי, והוא חסר.
בעיה נוקבת אחת, שמתוך ההכרות העמוקה שלי עם מגוון בתי כנסת- היא בעיה אקוטית, כבר שנים רבות, ואפשר לומר בהחלט בלי להגזים, שהיא אחד מהגורמים המרכזיים להרס ולחורבן פני היהדות בכלל:
הבעיה היא בעיית הכוחנות והשליטה בבתי הכנסת.
ההכרות עם הבעיה מתחילה אצלי מאנשים מבוגרים שהכרתי, אנשים שגדלו על ברכי בית הכנסת ותפילותיו, אבל לצערינו כיום הם מדירים את רגליהם ממנו לחלוטין.
כשתשאל אותם למה, אני לא יודע אם תקבל תשובה. אבל אם תכיר אותם לעומק תוכל לומר בהחלט שאחת הסיבות הגדולות לזה, היא מצב המריבות ויחסי השליטה בבית הכנסת.
פני ניהול בית הכנסת הם פני הדת. ילד, אדם מתקרב, ולמעשה כל מתפלל, שיחווה בבית הכנסת כוחנות, שתלטנות, רגל גסה, ירגיש דחייה לבית הכנסת ולתפילה כל ימי חייו.
למה זה ככה? ובכן, בית הכנסת הוא מקום להתכנסות ציבורית. כשציבור מתכנס, מיד נוצרים מעמדות, היררכיה. מי מחליט, מי קובע.
בית הכנסת הוא מדינה קטנה. עכשיו, עם החזרה לבתי הכנסת, ניתן להרגיש את זה מיד.
ה"כוחניים" נקרא להם, היו מודאגים מההפסקה שכפתה עלינו הקורונה. מודאגים מאבדן ההיררכיה, מהתרופפות היראה מפניהם. עכשיו, כשההוראות מאפשרות התכנסות בבתי הכנסת, זהו זמנם להפגין שליטה, להחליט מה שיש להחליט.
ומה אני מציע? אז האמת, אין למצב זה פתרון קסם. מטבע הדברים, וכמו בממלכות רבות וטובות, הכוחניים מגיעים לשלטון פעמים רבות. הם רודפים אחריו, כדי לספק את טבעם הנרקסיסטי, השתלטן.
בנוסף, וזו בעיה גדולה נוספת, פעמים רבות נח לציבור שהכוחני יחליט. ככה אין פלפולים וחילוקי דעות, אלא הלך רוח אחיד וברור. הקטנת הראש היא אידאלית, במיוחד שלא תמיד מדובר בציבור שבית הכנסת הוא מרכז חייו. העיקר שהעסק יזרום.
דא עקא, שאנשים לא מבינים את המחיר היקר שגובה ההתנהלות הזו. הכוחניות מרחיקה, גורמת לאי נעימות, ומיצרת חילול ה' גדול, וריחוק מתפללים יקרים רבים מבית ה'.
אז המסקנה הראשונה צריכה להיות התעוררות, ולהפסיק להיות שווי נפש כלפי הכוחנות בבית הכנסת.
ומה לאחר מכן?
לפעמים הכוחני הוא הרב, או הגבאי. דמות זו או אחרת.
לא תמיד פשוט להזיז אדם מתפקידו. אבל עלינו לדעת שיש הפסדים גם בהשארת המצב על כנו. השינוי הוא מוכרח, ואין אפשרות אחרת.
לעיתים רבות יש דמויות ידידותיות בצד דמויות כוחניות, ואז הידידותי מרגיש טוב, שהוא מאזן את המצב, ועכשיו התחושה לא כל כך נוראה.
אבל זה לא נכון. אין לנו לפטור את עצמינו בהיותינו מה"נחמדים". עלינו לדעת שאחריות כבדה מוטלת על כל מתפלל, ובודאי על ראשי בית הכנסת, בנוגע לאוירה ולכוחנות המופגנים בו.
אינני בא לקטרג חס ושלום, אלא רק לעורר את הקוראים, ולזעוק את הזעקה שלא נשמעת, ועל מנת למנוע את חילול ה' הכרוך בשתיקה עליה. העיקר הוא לזכור שמדובר בנידון חמור מאין כמותו, והוא צורת פניה של היהדות כולה בעיני המתבונן- ילדינו, אחינו המתקרבים, ואנחנו בעצמינו, ולקום ולעשות מעשה- להזיז את מי שצריך, או לזוז למקום תפילה אחר, נעים יותר.
הצגת כל התגובות