שנת הלימודים החדשה נפתחת השנה שונה מתמיד. בחורי הישיבות התחילו את "זמן אלול" במתווה קפסולות מוקפד. ילדיי החיידר פתחו את שנת הלימודים בר"ח אלול עם מסיכות על הפנים, מחיצות וקפסולות. תלמידות "בית יעקב" יפתחו את שנת הלימודים בשבוע הבא בע"ה, בלמידה מרחוק ומקרוב; תלוי כיתה, קפסולה, גיל ואזור מגורים.
הרבה דברים השתנו השנה, בפתיחת שנת הלימודים של תשפ"א, אבל יש דברים שנשארו כשהיו, למרות שאולי דווקא שם, כדאי היה לחשוב אם כדאי לנסות ולחשב מסלול מחדש: גם השנה עדיין יש הורים שילדיהם לא התקבלו למוסדות אלה או אחרים, בשל חוסר התאמה משפחתי (הם לא בסגנון המתאים) או חוסר התאמה קהילתי (הם לא "משלנו").
"יש מספיק מוסדות חינוך", אומרים אלה שמוציאים את הודעות הדחייה. "הם בוודאי יתקבלו למוסד אחר, יש כל כך הרבה. מה הבעיה?"...
ה"אין בעיה" הזו היא בעצם אחת הבעיות של מוסדות החינוך שלנו. פעמים רבות הם קטנים, סלקטיביים, מתנהלים בגרעון תקציבי ומתקשים להתנהל בצורה כלכלית תקינה. המשאבים שניתנים לתלמידים פחותים בהרבה, אבל תשלומי ההורים (בחיידרים ובבתי הספר הפרטיים) גבוהים במיוחד.
העובדה שלכל זרם, תת זרם, חסידות ועדה יש את המוסדות שהם שלהם, ורק שלהם, מוסיפה להסתגרות הקהילתית הפנים חרדית. היא גורמת לכך שילדים בני עדות המזרח נראים זרים לילדים ליטאים, ושילדי הקהילות החסידיות חושבים שהילדים הליטאים קצת פחות יהודים מהם.
אין הכרה, שלא לדבר על הערכה, למסורות השונות בחברה החרדית. ההיפך: לפעמים יש גם בוז וזלזול באחרים. הילדים משחקים רק עם אלה שדומים להם ב99.9%. הבדלנות שגדלה איתם מינקות, מתקשה להיעלם ומשתרשת בתפיסות העולם כשמתבגרים.
בעבר, המוסדות החרדים היו מעורבים ומכילים יותר. מה השתנה? האם העליה המספרים מחייבת בדלנות והיפרדות כבר בגנים ובכיתה א'? אולי כדאי לחשוב על זה מחדש?
בסופו של דבר, ניכור בין זרמים שונים ופלגנות פנימית הם לא ערך יהודי שהיינו רוצים לחנך לאורו, והתוצאות השליליות שבאות בעקבות ההיפרדות כבר מזמן חצו את גבולות בית הספר ומשפיעות על כולנו.
הצגת כל התגובות