ארבעה ראשים שמוטים להם, בתוך החושך, על קבר די קטן, מרחפים בעולם אחר, ומצידם ראשים רבים, האחד עיניו עצומות, השני בוחן בפליאה את שסביבו, כל אחד בתעופה שבחר לעצמו.
כבר שתים וחצי בלילה בהר המוות. כבר שתיים וחצי בלילה בכל מקום, אך רק בגבעה הזאת, מלאת הדממה, השעה חסרת משמעות כל כך, שנדמה שחמה בראשי אילנות, ואילנות בראשי חמה.
בין לבין אלו באים ואלו הולכים, מרחוק 3 נח-נחים מפעילים סירנות מקפיצות כאילו, כאילו מה אינני יודע, אך הסירנות בשלהן, מרעישות בתוך נחל הצלילים העדין, ונדמה שלאף אחד לא אכפת, שצלילי הגיטרות מוצאים את דרכם בין בס לבס.
כבר עשרים ושש שנים שבני אדם פרצו פתח בחומה האדירה של המוות. כבר עשרים ושש שנים שבני אדם דורכים באישון ליל ובאישון בוקר בהר הנחים לנצח, חמושים בגיטרות, ואינם חוששים ללעג לרש, אדרבה.
אני זוכר חלק מאותן שנים, זוהי מעלתו של הזקן כשהוא מזקין באמת - הוא מבחין בתהליכים.
בעיני רוחי, תוך שאני עובר בינות לאנשים, אני נזכר בכל אותן שנים, איך אט אט, טפטוף אחר טפטוף, נוספו עוד ועוד אנשים. מעיזים לצוץ, ליקוט בתר ליקוט.
ככל שהשנים חולפות נשמות נוספות מרשות לעצמן, נותנות דרור לשבר ולשמחה, מעיזות להרגיש.
או האירוניה! דווקא מתוך שכונה של מוות, דווקא משם פורצים משבי חיים מעוררים. מצד אחד אני שומע קבוצה שרה בקול 'שובי נפשי למנוחיכי', ומצד אחר אני שומע 'נפשי לה משומרים לבוקר', והיו עוד צדדים שלא שמעתי, והעיקר, שיכוון ליבו לשמים, מין מחילה סודית שבין מטה ומעלה, בין מוות לחיים. בין יאוש לתקווה, בין קבר אבן ללב סמוק.
בלי שום ספק, רבם של שבורי הלב לא עזב, לא אז ולא היום, ודווקא כעת, עשרים ושש שנה אחרי, אחרי מלחמות על הא ועל דא, דווקא עכשיו כשאין מה להילחם עליו - פתאום אפשר לראות את האור, הולך וגדל, הולך ומאיר.
ישנו זקן אחד שמגיע כל שנה לתפילות ההלל שאני עורך בימי חול המועד. שלא כמו הצעירים חסרי תפיסת הזמן, אותו זקן מפתיע מחדש שוב ושוב, ואין תפילה שפספס בשנים האחרונות.
נפל בחלקם של זקנים מסויימים להיות שמחים ומלאים באור, אוהבי המולה ובלאגן. הגיל הופך אצלם לפונקציה של כלום, הם צעירים ברוחם, ומסתבר שכל חייהם היו צעירים, כך הוא אותו זקן מתוק.
בכל שנה אחרי התפילה אנחנו מעשנים יחד סיגריה, הוא מספר איזה סיפור על שלמה קרליבך, מתוך היכרות אישית איתו, נותן איזו טפיחה על השכם, אומר כמה נהנה, ומזמין לבקר, הוא גר ממש פה - כמה דקות נסיעה. ובכל פעם אני אומר שאבוא.
והזמנים עוברים בלי להתחשבן בהבטחות, ובלי לנדנד - הם פשוט עוברים.
ביום שישי האחרון נזכרתי בחבר הזקן שלי, ובפרץ של 'די להתמהמה' שלחתי הודעה, וביקשתי לבוא לבקר. כתבתי שערב היארצייט עכשיו, ואם הוא מקבל אורחים, אשמח לבוא ולנגן קצת.
קיבלתי תשובה רק ביום ראשון, "אני בבית החולים כעת, מחלים מניתוח שעברתי ביום שישי, עוד נמצא זמן אחר".
-----
הרבה פעמים בחיים אנחנו מפספסים ברגע של חוסר רגישות לבבית הזדמנויות נפלאות, דוחים לאח"כ, והוא - מגיע מהר מידי, נותן פתרון מיידי - דחיה חוזרת.
יש דברים שגם כשפספסנו את המקור, להבתו העצומה נשארת, מבעירה בכל יום מחדש את הגחלים, ואלו, רוחשות במין שיגעון מוזהב, מחממות את הנפש, משיבות את הרוח. כך הוא שלמה קרליבך, מאיר ומאיר, בכל שנה באור גדול יותר, רבם של החולמים, רבם של המרגישים, רבם של השבורים, אך ישנם דברים אחרים בחיים, שאם לא נעשה עכשיו, יום אחד יהיה מאוחר מידי. יום אחד כבר לא יהיה. האש לא תבער לנצח.
גוט יארצייט.
הצגת כל התגובות