הנוער מחפש 'אהבה' או 'לצאת גבר'? // ירון קדושים

ירון קדושים (צילום: באדיבות המצלם)

תסתכלו בתמונה מאירועי בני ברק אמש. גם בסירטון. זה לא חרדי. נכון. זה נוער שוליים. כלומר, לא חרדי. אבל זה נער מתמודד. נושר. שבאבניק. או כל שם אחר. הוא היה "אצלנו" ונשר.

וזו היא עיקר הצרה של המגזר החרדי. לא רק זה.

הוא אומנם גורר פחים. הוא מדליק אש ומוודא שהיא תבער. והוא גם דואג לפירוטכניקה דל פיצוצים מתאימה.
אבל, והאבל גדול. הם, נערים וילדים , חלקם הקטן מוחאים לו כפיים. והשאר הם צוות במה.

צוות הבמה הזה, ילדי ובחורים, ואפילו מעל זה, בעייתי לא פחות מהמבעיר.

הם, יחד עם לוחמי ה"קדושה והתורה" מוסיפים שלא במודע בנזין לרוחו הסוערת. שנושאת משקעי עבר אדירים. אישיים.
והאוירה שנוצרת , מסוכנת.

הוא נער שהיום הוא לא דתי , נטול כיפה או כיפת "כאילו", הלבוש לא מתקרב לחרדי גם אם הציציות בחוץ מעל הג'ינס הצמוד.

הוא משועמם שמחפש אהבה ותשומת לב, שרכב על המחאות אתמול בבני ברק, והצית אש. תרתי משמע כדי להרגיש "חשוב" ו"גבר".

והם שמסביבו גם. חלקם. חסרי מטרה. ילדים נעדרי פיקוח וסמכות הורית. ונערים בלבוש חרדי. נערים שלא מוצאים עצמם בלימודים. במסלול להיות כמו "ההוא".
והם קוראים לעזרה. שלנו. יחד עם האחרים "הרגילים. הצופים הסקרנים.

הם לומדים להשתמש בכח. להלחם בכח שמולם. בשילטון. להתגרות בכח ובמשטרה ובחוק. הם רואים אחרים שעושים זאת בשביל "יהדות" הם לוקחים את מה שראו למקום אחר. מסוכן.

צריך חשבון נפש נוקב לגביהם. גם לנוער הנושר וגם לאלו שבדרך. חלילה.

אנו ציבור שחי על חשבונות נפש.
להרתם. כולנו. איך מצילים כל נפש כזאת שנפלטה מהמסגרות או שנמצאת בהם עדיין ולא מוצאת מנוחה.

השכונות והרחובות הם ביתם. וכולם יודעים עליהם. ואין ממש מי שמציל. וזה רק הולך ומתעצם. כולם רואים ויודעים. והקורונה עושה גם את שלה.

הנוער המתמודד, ואלו שכבר נפלו, הם תוצר אישי כאוב ועמוס כל נער לגופו. משא חיים כבד. קשיים בלימודים. ריגשיים. ביתיים. כלכליים. חוסר סמכות הורית. הכל. זה לא החינוך.
שום הורה לא מחנך את ילדיו לכך.
אפילו לא נטורי קרתא ...(הם עושים בלי שהילד יראה...:) וזה בבתים גם הכי טובים.

הבעיה הגדולה של הציבור החרדי היא נוער השוליים. נוער חרדי לשעבר שנושר, ונוער חילוני נושר שנצמד אליהם. יחד הם פצצת זמן מסוכנת.
והם שואבים אליהם עוד ועוד. והם גם משליכים על הציבור כולו.
זאת מכה שהולכת ומתעצמת. בטח בימים אלו.

קרוב ל-20 שנה שאני עוסק בטיפול בנוער הזה, מנערים מתמודדים בודדים, זה הלך והתעצם ל"אין מספר". מקום משכנם הוא מרכז השכונות החרדיות. והם שואבים לשם גם נוער חילוני מתמודד.
זה לא רק שיעמום. זה גם פשיעה והדרדרות.

שילוב בתעסוקה נכונה, ברכישת מקצוע או גיוס, מצילה את הנוער הזה. בדרך כלל. ויש המון סיפורים לכאן ולכאן.

זה דורש תוכנית לאומית ציבורית לטיפול דחוף ונכון בשיקום . בסביבה לימודית מותאמת. במציאת עבודה. גם בגיוס לצבא. בכל דבר שירחיק אותם מהרחוב. מהבטלה. מהשיעמום. מהפשע. מהאלימות.

"ישיבות מקלט", זה לא פיתרון. זה רק מרחיב את הסכנה. ויש ישיבות ומוסדות שהם שם דבר להצלחה. אומנם מעטים. אבל ראויים לחיקוי.

ועוד מילה על המחאות, עמדה אישית:

ורבותי. פרופורציה.

אל תכלילו!! הכללות הן אסון!! רוב מוחלט של העם שלנו רוצה לחיות. להנות. לישון. לעבוד. להתפרנס. ולקיים את משאות חייו. משפחה וילדים.
החינוך החילוני לא ממלא את בתי הכלא בחילוניים. כפי שהחינוך החרדי לא שולח את ילדיו להתעמתות עם שוטרים.

יש אלימות שוטרים, בהחלט. ויש גם התנהגות לא מכבדת גם בקרב ציבור חרדי. בהחלט. גם זו וגם זו היא אצל יחידים אפילו הם רבים. עדיין יחידים. ההכללה אסורה. לכאן ולכאן.

יש קרעים מפחידים שהעצימו בגלל הקורונה. בין שאר הקרעים הרבים. החברתיים והפוליטיים והכלכליים. וזה מדאיג. והקיצוניים מקצינים.

יש קיצוניים שמפגינים בגלל "תורה". יש קיצוניים שמפגינים בגלל "חתונה". ויש קיצוניים שמפגינים. סתם. כי יש הפגנה. אקשן. אז למה לא? הם הכי מסוכנים. והם מקבלים לגיטימיציה ממפגיני "הקדושה היהדות והחינוך", שלוקחים את המחאה, להתעמתות מתוקשרת מול שוטרים ומול מדינה.

אלו נותנים אומץ למפגיני כלום ומחפשי בלאגן, ללכת אחרי נערי שוליים ופורקי עול. למחוא להם כפיים כשהם שורפים פחים ומבעירים אוטובוס. עם קהל צופים חרדי סקרן , שמתפרש בתקשורת כקהל אוהד ותומך.
ועיר שלימה שחוטפת.

תגובת שרשרת. אפקט הפרפר.