כך כמעט הרגתי את הוריי // הרב דב פוברסקי

ההודעה שהתקבלה היום מגיסתי - בוואטסאפ (צילום: באדיבות המצלם)

במוצ"ש האחרון, אירס גיסי ברוך זליבבום את בנו בכורו, האירוסין התקיימו בנתניה במקום מוסתר ומוחבא כראוי וכמקובל באתרא קדישא דפה...

לאירוסין הוזמנו מניין מצומצם של כ-200 איש "בלבד", שהם: קירבה ראשונה + שנייה וחצי מהשלישית ועוד כמה חברים ממש ממש קרובים שלא ניתן לוותר עליהם – בצדק חברתי יש לומר.

המקום - מבנה סגור, גדול יחסית, המזון שהוגש היה בקערות משותפות, אך המשתתפים ידעו שיש קורונה והשתדלו לא להידבק אחד בשני ושלא להצטופף.

ערב האירוסין, שלח גיסי הודעות הזמנה לכל המשפחה מהקרבה הראשונה, השנייה וחצי מהשלישית והפציר בכולנו לבוא, למרות המרחק הגיאוגרפי בין ירושלים לנתניה.

הקורונה בכלל לא הייתה בשיח – כי בכלל מה זה קורונה, המצאה ציונית שאין בינה ובין המציאות ולא כלום - ציטוט מהחיים בצל הקורונה.

עובדה היא שקהילות רבות כבר התחסנו 'חיסון העדר', וגם מי כבר מת מזה, כמה זקנים שגם כך היו 'חצי בקבר' (סליחה על הבוטות) או חולים סופניים בהוסטלים.

נכון, היו שם גם כאלו שנפטרו כשהיו בריאים לפני ההדבקה, ונכון שלאחרונה גם צעירים משלמים מחיר בריאותי כבד בשל ההידבקות בנגיף, וגם חולים לא סופניים מוצאים עצמם מונשמים ומורדמים, ואפילו ילדים ונערים נמצאו עמוק במחלה.

בכלל במשפחה שלנו, השבוע נפטר מדום לב, בן של בן דוד שלנו והוא סה"כ בן 24, אב לילדה + אישה הריונית.

במקרה או שלא, לפני כחודש החלים הקרוב משפחה מקורונה, אף אחד לא יודע להצביע מה גרם לאברך צעיר ובריא ללקות בלבו וכתוצאה מכך למות ה' ירחם – אך כתהליך כרונולוגי, כך היה התהליך, קורונה, דום לב ומוות. וכן כך גם נגמרו חיים של משפחה שלמה, ההורים האישה, הילדה ומה שבדרך, האחים והאחיות, וכולנו בעצם – כל המשפחה שבורה ורצוצה.

גיסי היקר ר' ברוך זליבבום, כעס מאד כשהבין שאיננו מתכוונים להשתתף באירוסין, ועזב את הקבוצה המשפחתית בטריקת דלת, בעוד אצבעותיי היו משולבות ותופסות את מפתנו של הפתח וכמעט וחלילה עקר לי את הבוהן.

הסברתי לגיסי כמה חייהם של הורי חשובים לי, ועד כמה אני חושש לגורלם, ושלא ידבקו, גם לא אסלח לעצמי עם ייפגעו ולו פגיעה קלה חלילה. עלי ועל בני משפחתי לא הרחבתי – חשבתי שמספיק לדבר על ההורים – אז דיברתי.

כל יום מתים אנשים, יש שיאמרו נרצחים, שידיים של מישהו קשורות במוות הזה, רק שאנו בני תמותה לא יודעים ולא תמיד מזהים את הרוצח – אך יש מי שלמעלה מאיתנו שיודע יד מי הייתה במעל.

הבוקר אנו מקבלים את ההודעה הבאה מגיסתי שתחי', הנה היא לפניכם:

רעד עובר בגופי כשאני חושב מה היה קורה אילו, ואם הייתי משתכנע ומגיע לאירוסין.