אם תתבונן – תאהב ותודה!
כותב הרב בן ציון אבא שאול בספרו 'אור לציון':
"בכל צעד ושעל בחיים, אם יתבונן האדם ימצא שחסד השי"ת עליו, ועל כל העולם כולו - בכל רגע ורגע".
ומוסיף, שצריך להודות על כל נשימה ונשימה, כי:
"שהרי חיותינו מאיתו יתברך, שבכל רגע נותן לנו - חיים חדשים"
(אור לציון, חכמה ומוסר, שער העבודה, מאמר ט').
האדם – עולם קטן ומושלם!
ממשיך הרב בן ציון: "במיוחד יש להתבונן באדם עצמו, שהוא עולם קטן, בחיבור חלקיו, והרכבת אבריו, והתועלת בכל אחד מהם..."
מה התועלת שיש למי שמתבונן בחסדי ה'?
"אז יכנע לבורא על רב חסדיו וטובו עליו, ותגדל הודאתו לו..."
ההתבוננות מביאה כניעה, וההכניעה מביאה - הודיה!
דוד המלך אומר בתהילים: "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאוד" (קל"ט, יד).
דוד המלך הודה לקב"ה על כל מעשיו הנפלאים, כגון: יצירת בעלי החיים ויופיים היא 'פלאות'. אבל, הוא הרבה להודות על הפלא שהוא – יצירת גופו!
ואומר דוד המלך: נפשי – המשכלת, שנתת בי, היא: יודעת מאוד!
היא יודעת במיוחד! היא משכילה להבין, את הפלא והנוראות שביצירת הגוף ואיבריו הפנימיים, ועל כך - אני מודה לך.
לברך את ברכות השחר מתוך מחשבה וכוונה
הרב בן ציון מביא כדוגמא את חשיבות ברכות השחר: "ובפרט בברכות השחר, נזהר - לבל נטעה ונחליף בין ברכה לחברתה, מחמת הדמיון שביניהן".
הוא נותן דוגמא על ברכת 'פוקח עוורים':
"נשתדל להתבונן בפירוש כל ברכה, כגון: פוקח עיוורים, שנזכור שבלילה היינו כעיוורים חלילה! ובבוקר הקב"ה בחסדו - פקח את עינינו".
איך נבין את גודל הנס היומיומי - 'פוקח עוורים'?
ניתן בקלות לדמיין את הדוגמא שהוא מביא:
"נתאר לעצמנו שהגיע רופא ממקום רחוק, שיש בכוחו לרפא עוורים, ונמצא כאן רק חצי שעה, איזה תור ארוך, ואלו דחיפות יהיו, כדי להתקבל אליו - להתרפאות".
ונמשיך לדמיין את התמונה הנ"ל: "ולאחר שהלך הרופא, הרי:
אותו עיור שנדחף ולא הצליח להתרפאות!!!
בוודאי יצטער מאוד, ומי שהתרפא - כמה ישמח!!!"
נעצום עיניים ונדמיין את האדם שעמד בתור לרופא... ולא נכנס לחדרו! ולא נרפא! ואת האדם שנכנס לחדרו... ונרפא!
ממשיך הרב בן ציון: "ואת זה הקב"ה עושה לנו בכל יום!!!
מחדש בנו ובורא בנו הכל מחדש, אנו חושבים שזה טבע – אך זה מעל הטבע.
ואנו לא מרגישים את חובת ההודיה - שצריכים להודות לו".
גם להודות וגם לא להיות כפויי טובה!
הרב בן ציון אבא שאול מוסיף נדבך נוסף על ההודיה, הוא:
צריך להרגיש את הטובה - ולא להיות כפויי טובה:
"ולהשתדל בכל כוחנו, לעשות - נחת רוח לפניו"!
הרב בן ציון לא מסביר את הדברים בדרך של שכר ועונש...
הוא מעביר מסר מאוד חד וברור, ופונה לשכל וההיגיון הישר, ואומר:
"וק"ו שלא נמרה את פיו ח"ו, שלא יתכן שבשר ודם, ימרה את פי יוצרו".
הוא יוצרך? אתה לא יכול לעשות מה שהיפך רצונו!
הוא כלל לא מבין, איך יתכן, שתמרה את פיו של מי שמחיה אותך בכל רגע ורגע?
פשוט וחלק – קצר וקולע!
אין שום היגיון שבשר ודם יעשה נגד - יוצרו!
הוא ממחיש את הדברים עם דוגמא שניתנת להבנה, לכל רמה וגיל:
"נניח שרופא ריפא אדם. והנה פעם, היה איזה חפץ של אותו אדם עומד במקום, שחוסם את מעבר המכונית של הרופא, והרופא מבקש שיפנה לו את המעבר".
וממשיך: "האם יאמר לו לרופא - 'המתן חצי שעה עד שאתפנה', ואז, אפנה את המעבר? הלא זו בוודאי עזות מצח כלפי כל אדם! כל שכן כלפי רופא שריפא אותו".
הנמשל מובן, אבל, הוא ממשיך ואומר:
"וזה באופן שהוא - רק מעכב את הרופא מלנסוע"! אבל, יותר מזה:
"וקל וחומר, ואינו גורם לו רעה בידיים, וק"ו אם יעשה לו רעה בידיים".
והנמשל מובן: איך יתכן שהקב"ה, שהוא בוראנו, שעשה ועושה איתנו חסדים גדולים ועצומים:
איך נוכל לחטוא נגדו? איך נוכל להמרות את רצונו?
כגודל החשק – גודל האהבה!
נסיים עם דבריו המתוקים הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל ב'אור לציון':
"מי שחושב וחוקר איך ובמה הוא יכול לגרום נחת רוח לה' יתברך, הדבר מראה כי אהבת ה' נוגעת לליבו, וכפי גודל תשוקתו, כך גודל אהבתו אליו יתברך" (אור לציון, שער העבודה, מאמר ט').
המילים הללו כל כך הולמות את דמותו מלאת הקדושה וההוד של הרב בן ציון, שכל כולו היה 'עבד' ה', וכל מגמתו – כל חייו, בכל רגע ובכל שניה, היה רק לעשות נחת רוח לקב"ה, לא הייתה לו שום ממשות עצמית.
מי שהכיר את הרב בן ציון הכיר את מעלתו וגדולתו, איך שהיה רואה למרחוק, ובעל רוח הקדוש, אף אני יכולה להעיד על כך אישית...
היה נוהג לנסוע לישיבה באותו רכב ההסעות שהסיע את התלמידים לתלמוד תורה, כשאמרו לו שזה לא לפי כבודו, הוא ענה, שהוא רוצה לזכות לרוח הקודש כמו הבעל שם טוב הקדוש, שהיה יושב באותו עגלה שהעגלון היה מסיע בה את ה'חבריא' קדישא...
כל רצונו ומגמתו היה רק לעשות רצון ה', תורה ועוד תורה... שהעידו עליו, שלאחר השיעור היה אפשר לסחוט את חולצתו מרוב זיעה...
וכל תורתו הייתה עטופה בעוד ועוד ענווה, התבטלות והכנעה!
הרב בן ציון היה נוהג להיכנס בשבת לבית הכנסת שבו היה מוסר שיעור, דווקא בזמן פתיחת ההיכל, כדי לא להטריח את הציבור לעמוד לכבודו.
פעם אחת שירד שלג כבד בירושלים, והשיעור בוטל, הוא שאל למחרת את התלמידים מה הספיקו אתמול ללמוד, והעיד על עצמו שגמר ביום האתמול ארבעים דף גמרא... (קווים לדמותו בהוצאת 'בית דוד ושלמה).
לע"נ הרב בן ציון אבא שאול, שעבד וקידש את שמו של ה' יתברך מתוך הכנעה וענווה, אהבה ויראת ה' טהורה, זכותו תגן עלינו, אמן!
הצגת כל התגובות