בעת ההלווייה של הגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי זכר צדיק לברכה, שנסתלק לבית עולמו בערב שבת קודש, שושן פורים תשפ"ב, כמה שעות לפני כניסת השבת - ובלויה ביום ראשון השתתפו לערך שבע מאות וחמשים אלף יהודים, ואולי מיליון - הספידו הגיס שלו, הגאון ר' יצחק זילברשטיין.
בעת ההספד סיפר הרב זילברשטיין את הסיפור הידוע הבא: ר' חיים חיבר את הספר שקוראים לו 'קרני חגבים', חלק מספרו שיח השדה. והוא לא ידע משהו בצורת החגב, עליו מדובר בפרשת שמיני, ושכמפורש בתורה יש מין חגב שהוא כשר לאכילה, ואצל יהודי תימן ידוע שהם אכלו במשך מאות ואלפי שנים חגב מסוים.
באחד מן הימים ישב רבי חיים כהרגלו ולמד. היה חפץ מאוד לדעת איך נראים סימני הטהרה של החגב, לראות מהי צורתו ועל פי זה ללמוד ולהבין את סימני טהרתו ולסיים את כתיבת ספרו. לפתע הופיע חגב על חלון ביתו ור' חיים ראה את כל הפרטים שרצה. כשסיים, התעופף החגב.
בימים האחרונים התפרסם וידיאו שבו מישהו שואל לרבי חיים עצמו אם זה סיפור אמיתי, והוא מאשר זה פעמיים ומצביע לעבר המקום שבו נח החגב.
- - -
רצוני, בעזר השם, להוסיף דברי הסבר לסיפור הנפלא הזה.
ובהקדם: אם אני אשאל אתכם, מה הנס הכי גדול שקרה לעם ישראל בכל החומש? אולי העשר מכות, יציאת מצרים, קריית ים סוף, ירידת מן, מים מצור לארבעים שנה, מעמד הר סיני, בליעת קרח ועדתו באדמה.
אבל יש נס יותר גדול מהם, שכמעט לא ידוע. ואפילו אם ידוע - לא עושים שום רעש עליו.
בפרשת שמיני, פרשת השבוע ויקרא פרק יא, מתחיל: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם׃ דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ׃ כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ׃
פסוק ט: אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ׃
פסוק יג: וְאֶת־אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן־הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת־הַנֶּשֶׁר וְאֶת־הַפֶּרֶס וְאֵת הָעׇזְנִיָּה׃
פסוק כט: זֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ׃
חז"ל דייקו במילה "זה" תאכלו. הרי כשכתוב "זה" הפירוש שהדבר נמצא לפניך ואתה מצביע עליו ואומר זה, מראה באצבעו ואומר זה.
הגמרא במסכת חולין, דף מ"ב, עמוד א אומרת: דתנא דבי רבי ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו, מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכול.
תוספות: וכן הכא להראות לישראל איזו היא אסורה ואיזו היא מותרת:
ובפירוש רש"י על הפסוק: זֹאת הַחַיָּה – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אוֹחֵז בַּחַיָּה וּמַרְאֶה אוֹתָהּ לְיִשְֹרָאֵל: זֹאת תֹּאכְלוּ וְזֹאת לֹא תֹּאכְלוּ. אֶת זֶה תֹּאכְלוּ וְגוֹ' (פסוק ט), אַף בְּשִׁרְצֵי הַמַּיִם אָחַז מִכָּל מִין וָמִין וְהֶרְאָה לָהֶם. וְכֵן בָּעוֹף: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף" (פסוק יג); וְכֵן בַּשְּׁרָצִים: "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא" (פסוק כט).
כלומר, לא סתם מסר שיעור איזו חיות מותרות, ואיזו אסורות באכילה. לא! הוא הראה כל חיה.
ואַף בְּשִׁרְצֵי הַמַּיִם אָחַז מִכָּל מִין וָמִין וְהֶרְאָה לָהֶם. כלומר, כל מין שיש מהנבראים שנמצאים במים, הראה להם.
וְכֵן בָּעוֹף: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף" (פסוק יג); וְכֵן בַּשְּׁרָצִים: "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא" (פסוק כט).
ולכאורה הרי זה נס הכי גדול שקרה לעם ישראל, ולא מרעישים על זה?
בוא נחשוב לרגע:
יש לערך חמש וחצי אלף מיני יונקים, בהמות וחיות על האדמה. יש לערך מיליון, ויש אומרים יותר, סוגי יצורים במים.
יש לערך עשר אלף מיני עופות. חֲרָקִים זוחלים, לא יודעים בדיוק, יש כאלה ששמים המספר על מיליון, ויש אפילו מחקר שזה קרוב לשלושים מיליון. לא מדובר על שרצים אינדיווידואלים, אלא על סוגי מינים. Species.
אז בואו תתארו לעצמכם מה קורה פה: משה מוסר שיעור לעם ישראל ולפי חכמינו ז"ל מי מגיע, אלפי מיני חיות ובהמות! ומאיפה? הרי הראה הן הכשרות והן הלא כשירות, וכולם! הרי גם מאוסטרליה, מדרום אמריקה, מאפריקה, אסיה, אנטארטיקה?!
ודגים? איך מגיעים דגים למדבר?! ואיך הם יחיו? איך יצאו מהמים? האם מתו במקום? ואם כן למה טענו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם"?! וכל העופות מגיעים, ומרשים למשה לאחוז אותם? עשר אלף סוגים? וכל החרקים והזוחלים? מיליונים, אולי עשרות מיליונים?!
ואין פוצה פה לבטאות גודל הנס פה, שלכאורה גדול הוא בהרבה מקרי"ס ומירידת המן, ומעשר המכות?
יצי"מ מזכירים בכל יום. קרי"ס גם כן. והנה נס זה, בודאי שלא עושים זכר, גם לא מזכירים זה, גם לא ידוע, ואפילו אלה שיודעים לא מתפעלים מזה? מדוע?
---
לפני לערך יובל שנים, בשבת פרשת שמיני תשל"א, אפריל אלף תשע מאות שבעים ואחת, בעת ההתתוועדות שלו, שאל הרבי מליובאוויטש שאלה זו.
הוא אמר אז ששנים שהוא מתבונן איך שמלמדים ומחנכים מלמדים זה, והוא גם זוכר כשהיה ילד איך לימדו אתו את הרש"י זה, ועברו על זה כבדרך אגב, לא הפסיקו להביא כלי רעש ולהרעיש את הילדים על המופת הגדול הזה שאין לו אח ורע בתולדות עם עולם?
והנה מה שהסביר אז רבנו כתשובה לשאלה העצומה: כל הנסים התרחשו בפני עצמם: מכות. יצי"מ. קרי"ס. ועשו מזה שטורעם. לעומת זאת נס הזה היה חלק מלימוד תורה. וזה לא פלא, כי תורה היא למעלה מעולם, וכל העולם נברא בשביל התורה, וכל העולם בטל לתורה. ולכן פשוט שכשמשה מלמד תורה, העולם מגיב.
כשמגיע ללימוד התורה אין זה פלא שקורה נס, אם משה רבינו צריך ליתן שיעור וללמד "זאת החיה", הרי כולם מגיעים.
ולכן זה לא פלא שבתורה קורים נסים, מאי קמ"ל? צריכים ללמוד תורה, קורה נס ונס גדול ביותר!
ולגבי התורה, גדלות התורה ומעלת התורה, אין לזה תפיסת מקום, ולכן כשלומדים זה מה עיקר הדגש – על לימוד התורה עצמה, לא הנס שקרה. ו'החיות' היא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. כי אפילו נסים הכי גדולים בעולם אין להם חשיבות לגבי התורה. זה כמו שרגא בטיהרא מאי אהני (חולין דף ס, ב), נר שדולק ביום אין לזה תפיסת מקום. נר בצהרים אינו מאיר. הגם שבלילה הוא חשוב במאד מאד.
וביאור הדבר: כי התורה היא לא רק חכמה עמוקה ונפלאה, כפי שמשה רבינו אומר בפ' ואתחנן: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.
והיא לא רק המורה דרך לעם היהודי, הכלל והיחיד, לדעת את הדרך בה ילך ואת המעשה אשר יעשה, והמעשה אשר לא יעשה. והיא לא רק החכמה האלקית שעל ידה ברא את העולם. אַדְרִיכָל שיש לו תוכנית שרטוט ועל ידי נבנה הבנין, כך היא התורה. וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו',
הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין...ְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם,
זוהר אסתכל באורייתא וברא עלמא. התורה היא כמו הדין אן איי של הבריאה. ולא רק שתכלית הבריאה היא בשביל התורה, בראשית בשביל התורה. הכל נכון. אבל יש משהו עמוק יותר. וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מהי התורה? עצמות א"ס ב"ה. ואהיה אצלו אמון ואהיה אצלו שעשועים.
וכמו הקב"ה לא תגיד מהי מעלתו שברא אילן? ודאי דבר גדול. אבל הוא למעלה מזה. כן בתורה, לגבי מעלתו האמיתית של התורה, הרי כל השאר הדברים למרות שהם גדולים וחשובים, סוף סוף לא תופסים מקום.
חללית עולה לשמי רום וכל כדור הארץ נראית כמו נקודה קטנה. מישהו ניצח כרטיס במספר שלש מאות מיליון שקל. ומישהו ישלם לו חוב של עשרים שקל. בסדר, אבל זה לא יהיה החדשות... כן הוא בתורה, שלגבי מעלת התורה, הרי גם נס גדול מאד לא תופס מקום כל כך.
---
לכן במשך כל השנים, יהודים למדו תורה, וזה חיבר אותם למשהו נצחי. ואתם הדבקים בהשם.
ובלשון התניא פרק ד: דְּאוֹרַיְתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא חַד. פֵּרוּשׁ, דְּאוֹרַיְתָא הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ כֹּלָּא חַד, זהו ביטוי האלקות בעצמו. זהו רצונו וחכמתו של הבורא.
וכפי המשל שאמר הרבי: אבא היה בנסיעה, או אמא היתה בנסיעה. וחוזרים הביתה, אז הילד או הילדה רואים אותם בדלת, רצים ומחבקים אותם. מדוע? לא בגלל איזו תכלית, שיתנו סוכריה, או פרס. אלא החיבוק עצמו, הדביקות עצמה.
יהודי חוזר מעבודה תשוש, עיף, פותח דף גמרא, פותח פרק משניות, פותח חומש, תנ"ך, הלכה, נגלה, נסתר, ומקבל חיבוק מאת הבורא.
---
ומעתה נחזור לסיפור החגב.
הרב חיים קנייבסקי זצ"ל שקד בתורה. הוא נולד בתרפ"ח בפינסק, בלרוס, ליטא. לאמו מרת מרים, אחות בעל החזון איש זצ"ל. ולאביו הגאון האדיר רבי יעקב ישראל קנייבסקי, המכונה בשם הסטייפלער, על שם מוצאו מהורנסטייפל, באוקראינה. אביו היה חסידו של רבי מרדכי דוב מהורנסטייפל, שהיה נכדו וממלא מקומו של הרב הקדוש רבי יעקב ישראל מטשערקאס, בנו של המגיד מטרשנוביל, וחתנו של אדמו"ר האמצעי, נישא לדבורה לאה. גר בליאדי, ליובאוויטש, חברותא עם הצ"צ. אח"כ נעשה רבי באוקריינה, בטשערקאס. וכשהסטטיפלער נולד נתנו לו שם זה.
בתרצ"ד עלו לארץ לבני ברק. ובמשך יותר משמונים שנה ישב יהודי ולמד י"ח שעות ביממה. תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, תוספתא, רמב"ם, טור, שולחן ערוך, נ"ך וזוהר.
היה כאן יהודי שחי כל רגע במודעות שאין שום דבר שבאמת יוכל לשוות ללימוד התורה, לִסְפוּג מלוא ריאות ממכמניה האינסופיים, לספוג ולהתבסם, עוד ועוד ועוד ועוד. חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע.
זהו כח התורה. זוהי זכות התורה. זהו חיים של שקידה וידיעה בתורה. אז מה הפלא שהגיע חגב לחלון ביתו לעזור לו בשקידתו בתורה?!
---
לכל אחד מאתנו יש השליחות שלו בעולם. ולכל נשמה יש שליחות משלה. אבל החמצן של יהודי, ברגעים של שלוה כמו ברגעים של תסביכים, זהו לימוד התורה, יגיעת התורה, השגת התורה.
וזה הן אנשים, והן נשים, שהרי גם הן מחוייבות בלימוד התורה – במצות השייכות אליהן וזה כולל כל עניני השקפה, ואמונה, והמצוות של אמונה, אחדות ה', אהבת ה' ויראת ה' וכו'.
ואדרבה, אכילה הרי היא בעיקר אליהן. כי זה שייך אליהן. והן אחראיות על הכשרות בבית ובכלל הן עקרת הבית כולל בעניני אכילה ושתיה בבית. ולכן שיעור זה של משה על איזה אוכלים כשרים הם, נמסר גם ואולי בעיקר לנשים. כי יש הוראה עקרונית לכל יהודי, נשים ואנשים, במעלת והפלאת לימוד התורה, כל חד לפום שיעורא דיליה.
עדי הרגע הגדול של הגאולה, כדברי הרמב"ם בסוף ספרו, "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
הצגת כל התגובות