מי שהיה שם לא יצליח לתאר זאת רק במילים. המונים המונים, צועדים בשעת בוקר מוקדמת מכל רחבי ירושלים החל מהשעות הקטנות של הלילה, מתכנסים כולם לעבר רחוב שמואל הנביא, ומשם לכיוון הכותל המערבי, בנהירה המונית... כשסמוך לשעה 5 הצפיפות גוברת כשבחורי ישיבה רבים ששקדו כל הלילה על לימודם, פוסעים בשירה אל שריד בית מקדשנו.
זו לא השנה הראשונה בה צעדתי לותיקין בכותל בשבועות. כבר כעשור זה כך. מין הרגל שהתחיל בניסיון לראות על מה כולם מדברים, הרגל שלאחר מכן לא ניתן להפסיק. היציאה באמצע הלילה לרחוב המואר הומה האדם... כשמכל עבר בבתים דולקים האורות, פס הקול הנלווה לתפיפות הרגליים, לימוד תורה מבין לבתים, ושירי דבקות בתורה במקומות בהם עושים הפסקת שירה להתעוררות.
וכבר שנתיים זה נמנע.
בשנת הקורונה, למרות שהיתה תקופת רגיעה, בסיום הגל הראשון, עדיין לא נראו נאות שלווה באופק. הדיבור על כך היה נשמע הזוי, גם אם יהיה חיסון, עד שהוא יגיע לארץ, אז הזהרו, יעבור זמן רב, לפחות שנה... (בסוף כבר בינואר רוב האוכלוסיה חוסנה) ורק מתי מעט שרכשו כרטיסים מראש הגיעו לכותל, שהיה מלא, אבל לא כמו כל שנה.
שנה שעברה.. כשכבר בחסדי שמים בניגוד לתחזיות רוב האוכלוסיה חוסנה וחזל"ש, 'שומרי החומות' היה בעיצומו ופרעות באיזור העיר העתיקה לא אפשרו הגעה בטוחה לכותל.
השנה עד הרגע האחרון לא האמנתי שזה יתאפשר... וכך צעדתי ברחובה של עיר, מתקשה להאמין שהנה חזרנו. את בורות המים בשיר של נעמי שמר, החליפו מכניסי אורחים שצרפו לבקבוק מים, יין לקידוש ומיני מאפה (ואפילו קרטיבים לרענון). אנשים טובים ומרגשים, שדואגים בלי ארגון מסודר. 50,000 איש היתה הערכת המשטרה... יותר מהרגיל,
הכל בסדר מופתי. איך אמרנו? בלי ארגון מסודר.
חזרנו לשם. לכותל, ולאווירת שבועות, ולתפילת הנץ ברחבה ההומה אדם וקולות תפילה וב-5:33 שוררת בה דממה ששומעים רק את קולות הציפורים.
אבל האבטחה לא חזרה. אם בשנים הקודמות ניתן היה לראות את השוטרים כבר ברחוב שמואל הנביא, השנה גם בשוק המוסלמי קשה היה להבחין בהם.
התחושה היתה של הפקרות, כביכול את כל השוטרים השאירו במירון כדי למנוע מיהודים כניסה לקבר, ופה בלב הרובע המוסלמי? שיסתדרו לבד. אז מה אם המצב הבטחוני מתוח.
אחרי כמה צעדים בפחד, שלווה בשמחה על החזרה לצעידה לכותל בשבועות, התחלתי להתגעגע לחסרון הזה של השוטרים. כולם הלכו בסדר מופתי. המונים מסתדרים נהדר, בלי שום בלגנים. ציבור מחונך שכל חשקו להגיע להתפלל.
אבל אז נתקלנו בשוטרים. סוף סוף.
מספר שבאבניקים, כפי שיש בכל אירוע רב משתתפים, יתכן והיו עם כיפה, עשו איזו מהומה, לא משהו שהצלחתי להבין, המשכתי במהירות לכיוון הכותל, להספיק בזמן לתפילה, מה עוד שלא מעניין אותי מה באמת קרה שם. אך פתאום, מול משהו שאולי יהודי עשה, איזו צעקה בקול או משהו כזה, בבת אחת יצאו לרחוב 7 לוחמי מג"ב חמושים בשעטה אדירה. עצם השעטה הזו יצרה פניקה ובלבול בקרב הציבור.
הגעתי סוף סוף לכניסה לרחבת הכותל המערבי... המונים זורמים מכיוון השוק המוסלמי של שער שכם, המונים יורדים מהרובע מכיוון אחד, ועוד חבורה מכיוון נוסף.
ואז.. עומדים המאבטחים עם השוטרים מאחורי המעבר של הבידוק הבטחוני וצורחים על האנשים: "לכו אחורה (אין לאן) רק אחד אחד עובר". ואחד ה"צדיקים" בחבורת המאבטחים אף צעק : דעו לכם מכשיר זה עובד בשבת. עובד לגמרי", כאילו היה פוסק הלכות.
ההמונים הסתדרו יפה בשורה.. אבל ניסו לעבור במהירות כדי להקל על הלחץ הכבוד מאחורה, הוא מיד צרח: "אני אסגור את השער. אין כזה דבר בכלל. רק אחד אחד יעבור". כאילו בבדיקה הזו גילו משהו בכלל. בלחץ שהיה אף אחד לא הסתכל על הבידוק. הסיכוי לגלות שם משהו באופן כזה שאף לאפס, ואם חלילה היה משהו, הרי המחבל בצפיפות הזו היה יכול לעשות ככל העולה על רוחו..שלא נדע.
ההמונים שזרמו למעבר יחיד היו למעשה לכודים בצוואר בקבוק צר ועמוס במיוחד, מבלי אפשרות לאף אחד לברוח או להציל את עצמו כשמקדימה המאבטחים ממשיכים לדרוש מההמונים ולצעוק עליהם לעבור אחד אחד - מתכון ברור לאסון מירון 2 ואולי אפילו גרוע יותר כשמאות החלו להילחץ ולהימעך מול השערים והמאבטחים האטומים.
אם רק לא היו לנו המוני בית ישראל, מחונכים, שעומדים בשקט וממתינים, ורק במקרה שהשוטר מגזים צועקים בבת אחת: "שששששששששששששש"... קל לתאר למרבה הצער לתאר את האסון הפוטנציאלי.
כמובן, שיש להודות לכוחות הביטחון, לשוטרים וללוחמים המועטים שבמקום לחגוג עם משפחותיהם היו איתנו שם כדי לשמור על ביטחונינו. ברור, שההחלטות על רמת האבטחה וצורת הביצוע הן לא של הלוחמים בשטח אלא של מפקדיהם שמסתכלים על הציבור החרדי בצורה מזלזלת שמסכנת את חייהם.
התפילה בכותל לוותה בהתרגשות בלתי רגילה: לזכות להגיע שוב אחר שנתיים, כמויות של אנשים כפולה מהרגיל ותפילת הודיה מיוחדת על הנס הגדול שלמרות חסרון נוכחות שוטרים בחסדי שמים הכל עבר בשלום ועוד יותר על כך שהיכן שהאבטחה פעלה נמנע אסון גדול בזכות הציבור היקר הזה. והמזולזל כ"כ, שדמו הופקר. ומתוך כך פרצה שירת: אשרינו ששמת חלקנו בין יושבי בית המדרש.