פרח מוגן

(מגזין פיין)

את מרים (שם בדוי) פגשתי באחד מביקוריה בארץ. מרים בת 26 נולדה בבני ברק למשפחה חרדית. היום היא שוהה בארה"ב ולא רואה את עצמה חוזרת לגור בארץ.

יותר מהמרחק הפיזי, מרים רחוקה. רחוקה מכל סממן דתי, לא צניעות, לא שבת, לא כשרות וצריך הרבה הרבה תפילות כדי שמרים לא תרחיק לכת עוד יותר...

אין לי ספק שהמחשבה הראשונה שעולה בדעתכם היא 'לי זה לא יקרה'. אצלנו במשפחה לא קורים דברים מסוג זה. גם ההורים של מרים בחלומות הכי גרועים שלהם לא העלו על דעתם שמרים תלך כל כך רחוק.

אנחנו יושבות על כוס קפה. אני מברכת, היא לא. אני רואה מולי בחורה מדהימה. חכמה, אינטליגנטית, עם יושר פנימי ואיכויות נדירות.

אני מנסה לשאול, לתהות על קנקנה, להבין מה קרה ואיך הדברים השתבשו בדרך.

הרחוב ניצח

"הייתי ילדה טובה", פותחת מרים את סיפורה, "בחמישייה הפותחת של הכיתה. אף פעם לא חיפשתי בעיות. ילדה חרוצה, צנועה, אני זוכרת איך הקפדתי כל יום לא לפספס תפילת מנחה.

"זה התחיל כשהייתי בכיתה ח'. מנהלת בית הספר קראה לי והחלה להטיף לי מוסר בטונים שנשמעו עד לקצה המסדרון. זו הייתה הפסקה ובנות רבות היו במסדרון, עדות לאותן צעקות. מסתבר שראו אותי בשעות אחה"צ עם גרביים קצרות יותר מהמתבקש בתקנון הצניעות.

"אם המנהלת רק הייתה מבקשת, אין ספק שלא הייתי חוזרת לגרוב את אותן גרביים. באותו רגע, כל כך התביישתי רציתי רק שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. ובאותה שניה ממש גם ידעתי שברגע שאסיים את הסמינר, הדבר הראשון שאעשה זה יהיה להוריד את הגרביים. זו הייתה ההתחלה.

"בהמשך לאורך כל הדרך הרגשתי שלא מבינים אותי. התעוררו לי הרבה שאלות, אך פחדתי לשאול. הייתה תקופה שסבלתי מהפרעות אכילה. אני זוכרת שנתקלתי מאוחר יותר בכתבה באינטרנט על הפרעות אכילה. ראיינו שם פסיכולוגית שהסבירה שדווקא הבנות הפרפקציוניסטיות כשהן מרגישות שהן לא יכולות להיות הכי טובות, שמשהו בדרך מפריע להן, הן מפתחות הפרעות אכילה.

"הפסקתי ללכת לבית הספר. אני, שהייתי תלמידה חרוצה שלא פספסה שיעור, למה אף אחד לא שאל מה קורה כאן ?? אני זוכרת שניסו להכריח אותי, ממש בכוח ללכת לבית הספר.

"באחד הימים יצאתי מהבית בוכה, נהרות של דמעות. לא הלכתי לסמינר באותו היום. פשוט שוטטתי ברחובות באפס מעשה.
וכשמסתובבים ברחוב באפס מעשה, פוגשים בחברה אחרת. וזה סוחף. פתאום יש אנשים שמקבלים אותך. שאוהבים אותך. שחושבים שאת ממש ממש בסדר. מחמיאים לך, נותנים לך יחס ותשומת לב שהייתה חסרה לך".

הסיפור ארוך ועצוב. מרים סיפרה לי דברים שאין זה המקום להעלות אותם על הכתב. אחרי הגרביים ירדו גם השרוולים, התקצרה החצאית והדרך משם לחילול שבת הייתה קצרה.

איך אמרה לי פעם רבנית חשובה בנושא הזה ממש, מי שמנצח זה מי שיאהב אותם יותר. אם הרחוב יאהב אותם יותר, הרחוב ינצח ואם הבית יאהב אותם יותר הבית ינצח.

אצל מרים, הרחוב ניצח.

אור נוצץ למרחקים

הסיפור של מרים יכול אולי היה להסתיים אחרת אם היא הייתה פוגשת לפני 6 שנים את ברוריה, חנה, אורנית, אתי או כל מדריכה אחרת שמפעיל הרב בניהו דביר במרכז תל"ם.

הסיפור של מרים היה יכול אולי להסתיים כמו הסיפור המרגש הזה, שתקראו כאן, על ליבי: ליבי ואחיה זלמן, הם היחידים שקרויים בשמות כאלה מבין כל האחים, לאחיה הגדולים של ליבי קוראים "ירדן" "ג'ו" "ליסה" ו"ענת". הוריהם של ליבי חזרו בתשובה לפני כ 20 שנה, וליבי ואחיה הקטן נולדו אחרי שההורים כבר היו חרדים...

אביה של ליבי במקור צייר רב תחומי בעל שם גדול בתחום הציור, ואמה של ליבי רקדנית בלט ידועה לשעבר והם פשוט זרקו הכל וחזרו בתשובה...

היו מסביב חברים שהעריכו, והיו כאלה שלעגו. אך לגבי מסירות הנפש שעשו – על כך אין חולק.

מכאן בעצם מתחילה הבעיה, הוריה של ליבי תפסו "קיצוניות יתר" בעניין הדת.

הם שלחו את ליבי ללמוד בביה"ס בשפת האידיש, הורו לה להתלבש בצורה שמרנית מאד, וכך הלאה...בתחילה מילאה ליבי את משאלותיהם של הוריה כראוי, ומשהגיעה לסמינר, גיל 15 בערך, החלה להתמרד.

אף אחת מחברותיה לא לבשה צבע גרביים כמו שלה, זה היה מכוער בעיניה. אף אחת לא סגרה את הכפתור כ"כ למעלה, והיא הפכה להיות אט אט למוקד מבטים של חברותיה, בנות הסמינר.

היא לא הסכימה לדברי אמה, התחילה לבכות, לצעוק, להיפגע, אך – ללא הועיל. אמה לא מוותרת ולא מתפשרת. חושבת שזו הדרך.

הרבה דמעות נשפכו, ויכוחים קולניים ושקטים, ימים של דממת אלחוט, וימים של ייסורי גיהנום. הרבה הסברים, הרבה צעקות...

חצי שנה שלמה של וויכוחים חסרי תועלת. והיא לאט לאט לומדת לשקר, להעלים, לסובב... התחילה לקצר מעט, ואח"כ הרבה, ועוד ועוד... עד שהועפה מבית הספר.

שם – אף אחד לא באמת ניסה להבין מה עובר עליה. שם ראו שהיא "מידרדרת" ופחדו שמא "תדרדר" הלאה את חברותיה לסמינר, ולא היו מוכנים לקחת את הסיכון.

שם – אף אחד לא חשב מדוע הילדה מגיעה עם כתמים שחורים מתחת לעיניים, אף מורה לא חשבה – למה הנערה הזו לא ישנה לילות שלמים? למה העיניים שלה כ"כ אדומות?? מה קרה לה, לנערה המוכשרת והאצילית שלפתע קוראת תיגר ולא לומדת כמו שצריך? אף מנהלת לא תהתה מה עובר על הילדה, ומה היא אוצרת בליבה הקט והמדמם.

אמא לחמה להחזירה והיא לא הסכימה בשום פנים ואופן. היא בכוונה צעקה ליד המנהלת ש"רע" לה בבית הספר, ושהיא לא מוצאת את עצמה שם... ובאמת, היא לא חזרה לשם.

בסופו של דבר ליבי החליטה להראות להוריה איך היא יכולה לבד. היא ישבה ללא הפסקה על האינטרנט, בשעות הלילה המאוחרות, שעה שהוריה קרסו מהמאבקים. והיא, ציפורניה עוד שלופות... מנסה למצוא שם עידוד ונחמה... כך הגיעה להרבה דברים שלא חלמה על הימצאותם בעולם.

פתאום היא מצאה אנשים שכינו את עצמם "המאושרים". שם פירטו מהם הדרכים שגורמים להם להיות כאלה, כמה משמחים, כמה מצב רוח טוב הם נותנים... וגמרה אומר בליבה לנסות.

שאלה, איפה אפשר, ענו לה "בכיכר הירח, בשעות הלילה, אנחנו שמה... תבואי"...

והיא באה. באישון ליל, סתורה כמו אחרי מאבק מלחמתי ארוך.

פיזרה את שיערה הארוך, הבלונדיני, חולצה קצרה זרוקה ברישול, וחצאית קצרה קצרה.

מגיעה לכיכר ושואלת – "מי פה מאושר"???? והם מיד הבינו.

בהתחלה היא לא העיזה. רק הסתכלה. לילות שלמים הייתה משוטטת. בודקת. מזדהה.

לאט לאט היא טעמה, ושוב טעמה. וזה עשה לה "טוב". זה העלים אותה מהצרות שלה לכמה שעות טובות.

היא שכחה את אבא, שבוכה בלילה ושותק שתיקות קשות ביום, היא שכחה את אמא שלא מפסיקה להטיף ולנסות ולהסביר ולשכנע ולבקש ולדרוש ולבייש ו....

היא שכחה שאין לה חברות ושזה מטריד את מנוחתה כל היום, היא שכחה שהדלת של החדר שלה שבורה, מעשה ידיה להתפאר, באחד הימים כשאיבדה שליטה מרוב תיסכול...

שכחה שכל הרחוב יורק כשהיא עוברת, ושכל אמא צועקת על ביתה בביתה: "את, לא תהי כמו ליבי!! את תהי צדיקה, את תהי מחונכת...!! והיא בסך הכל ליבי קטנה ושבורה שלא רוצה להיות חנוקה, רק אהבה קצת...

והיא שקעה בזה, בחיים הכאילו יפים...

בסיור שערכו כמה מדריכות של מרכז תל"ם בלילה בלי ירח. הן פגשו אותה, זרוקה אי שם ברחוב ובוהה. מן הסתם לא אכלה ולא שתתה כבר הרבה שעות... נשמתה מרוסקת לרסיסים.

איך אמרה לי פעם רבנית חשובה בנושא הזה ממש, מי שמנצח זה מי שיאהב אותם יותר. אם הרחוב יאהב אותם יותר, הרחוב ינצח. ואם הבית יאהב אותם יותר, הבית ינצח

הן ניסו להתחיל לדבר איתה, לשאול, ולאט לאט הבינו מה שקורה. הרבה עבודה, לילה שלם נשארו איתה שתיים ולא זזו ממנה. עם המון אהבה והבנה אל תוך עומק הלב, עד שידעו הכל.

אחרי כמה פגישות התייעצות ובדיקות רבות, מצאו לה בית. חיברו אותה למקום טבעי ויפיפה, מלא צמחיה, עם יחס אישי מעולה והמון המון אהבה.

היא נגמלה מהשטויות, חזרה לאימה ולמשפחתה, אמנם ליבי קצת שונה, אך עוצמתית מבפנים, וקורנת אור של שמחה ושל אושר אמיתי.

ליבי התחתנה לפני חצי שנה, אחרי שיקום ארוך ומוצלח, עם בחור ישיבה, ירא שמים, ממשפחה מוצלחת ותומכת. הוא מעריך אותה עד אין סוף והם חיים באושר.

טבעת היהלום שלה מעידה כאלף עדים דוממים אך עוצמתיים שהיא עברה תהליך ארוך של ליטוש והברקה והיום אורה נוצץ למרחקים.

בנפשו הדבר

את הרב בניהו דביר אני פוגשת במשרדו הצנוע בשכונת הר נוף בירושלים. הנוף הפסטורלי שנשקף מהחלון לא מסגיר במאומה את סערת הרגשות בה נמצא הרב דביר. בנפשו הדבר. הוא עושה לילות כימים ולו כדי להציל עוד נפש בעם ישראל.

"שנים עסקתי דווקא בנושא של נוער נושר. נערים שנפלטו מהמסגרות מסיבות שונות. לפני כ-5 שנים פנו אלי רבנים וביקשו למצוא דרך לתת מענה לתופעת הבנות. הבנו שיש הרבה בנות שנמצאות במצוקות שונות ואין להן מענה. מתברר שעל כל בחור אחד שנושר יש שלוש בנות ...".

הנתון הזה מדהים אותי. איך אתה מסביר את זה?

"את הבנות, כנראה, קשה יותר לקלוט. זה מתחיל בשקט. אף אחד לא יודע, הן מסתירות. לפעמים כשמגלים, זה כבר כמעט מאוחר מידי.

"דווקא לנערים יש הרבה יותר מודעות ומסגרות שונות שהוקמו מתוך מטרה לתת מענה לאותם בחורים שסטו מן הדרך. ומשום מה הנושא של הבנות לא מקבל הכרה במגזר".

איך מתחילים כשמדובר בנושא כל כך רגיש?
"הקמנו מדרשיה בירושלים כשהמטרה הייתה לתת מענה חינוכי והרבה הרבה רגשי ברוח שלנו. גייסנו צוות שמכיר את השטח וכך חברה מביאה חברה ומפה לאוזן עוברת השמועה.

"לקחנו מדריכות שהכירו את הבנות האלה מהשטח באופן לא פורמלי, הן אספו את הנשמות הטהורות הללו, ובאו עד אלינו.
בפעילות הראשונה שהייתה מאוד אטרקטיבית הבאנו רב שהוא עצמו חוזר בתשובה והוא סיפר את הסיפור האישי והמרגש שלו בליווי מפוחית פה וגיטרה וכך הוא פתח להן את הלב.. תוך תקופה ממש קצרה כבר היו במדרשיה 150 בנות".

מה הן הסיבות שמביאות את אותן בנות, שכולן ממשפחות חרדיות, למצב כזה?
"זאת לא סיבה אחת גורפת. ישנו מכלול של דברים. זה יכול להיות אלימות על כל סוגיה הן במשפחה או מחוצה לה. זאת יכולה להיות פגיעה ממסדית, ( לדוגמא: זה מתחיל בזה שלא רצו לקבל את אותה ילדה לסמינר, או אולי כן קיבלו ופגעו בה שם ולפעמים ההורים מתעקשים על מקום שלא בדיוק מתאים אבל 'למען השם הטוב' והילדה סובלת שם והרחוב מהווה עבורה סוג של מפלט). לפעמים זהו סחף חברתי, קשיי למידה או חסכים רגשיים".

בשלב הזה מצטרפת אלינו ברוריה לשיחה. ברוריה היא רכזת פרויקטים במרכז תל"ם, היא מכירה באופן אישי את כל הבנות. הטלפון שלה פתוח 24 שעות ביממה. וגם הפייסבוק שלה. אפילו בשלוש לפנות בוקר כשבחורה מתקשרת מתל אביב ואומרת שאין לה איך לחזור הביתה לירושלים, ברוריה מיד תאתר דרך להביא אותה הביתה בשלום.

"המוטו שלנו זה שייכות" אומרת ברוריה, "כשבת מרגישה שהיא חלק ממשהו, חלק נאהב ורצוי, משם היא יכולה לצמוח".

למה הבנות מוכנות לבוא אליכן?
"פשוט", מסבירה ברוריה "כי זה המקום הראשון ששם מקבלים אותן ללא שפיטה או ביקורת. אנחנו מקבלים אותן ואוהבים אותן (! כן!) כמו שהן ולא משנה מה הרמה הרוחנית שלהן או איך הן לבושות ומה הן עושות.

"אנחנו מקבלות אותן ומעניקות להן את אותו חום שכל כך חסר להן. הן מרגישות שאנחנו דואגים להן באמת. ללא תמורה ובלי תנאים כמעט. רק בגלל שבתוכן פועם לב חם ורגיש ונשמה זכה".

והדאגה יכולה להיות אוכל חם ובגדים, זו יכולה להיות מלגה ללימודים, עזרה פסיכולוגית, טיפול רגשי וכל מה שצריך. מעבר לכך יש הרבה פעילויות. גם פעילות תורנית והרצאות מרתקות ומעבר לכך אנחנו נותנים דגש רב על פעילות חברתית. חוגים, קורסים, מסיבות, טיולים, חוגי העשרה, תמיכה לימודית ואפילו דמי כיס".

אני שומעת ממנה על "טיול הישרדות" של כמה ימים שהם עשו ביער, כ - 20 בנות... למדו שם בצורה הכי מיוחדת ומוזרה שבעצם כל האוצרות נמצאים בתוכן בפנים, הן לא צריכות שום דבר חוץ מרצון טוב ואמביציה.

תוך כדי שיחה ברוריה נזכרת בנערה שעדיין אין לה בגדים לחג. היא מנסה להרים טלפון. הרב דביר מסביר לה שהם לא יכולים יותר לקבל מאותה חנות פלונית. ברוריה נדרכת. תן לי לדבר איתם אני אסביר להם. ברוריה נסערת, היא חיה את הבנות נושמת אותן, דואגת להן כאילו היו בשר מבשרה. הרב דביר מרגיע. אל תדאגי נשיג לה ממקום אחר. היא לא תישאר בלי בגד חדש לחג בעז"ה.

מרכז הכוונה ותעסוקה

בתל"ם חושבים על הכל. ולכן הקימו גם מרכז הכוונה ותעסוקה הכולל קורסים מקצועיים, איתור מענים בלימודים ותעסוקה, חונכות אישית, ייעוץ והכוונה ובמידת הצורך הפניה לטיפולים.

פרוייקט מעניין נוסף של מרכז תל"ם הוא ה"זולה" – זוהי מועדונית הפועלת בעיקר במוצאי שבת ומעניקה תמיכה ופעילות חברתית דינאמית לבנות המצויות בקביעות במרכז העיר כאשר הזולה מעניקה להן מחד, תחליף לבארים ולחבורות הרחוב, ומאידך, הזדמנות ליצירת קשר בונה עם הצוות לצורך גיבוש תוכנית פעולה מותאמת לכל בת.

ישנם עוד המון פרויקטים, את רובם לא ניתן לפרט פה מעל דפי העיתון ... אבל, הכל קיים. ונושם וצומח – מתחת לפני השטח.
"יש כאן המון עבודה של נשמה". מדגיש הרב בניהו דביר "חלק ניכר מהעובדות הן מתנדבות שעושות עבודת קודש ממש וגם החלק שכן מקבל שכר זהו שכר מינימום. זו עבודה בתחושה של שליחות אמיתית.

אנחנו חייבים לתת להן כאן את החממה שהן כל כך זקוקות לה. מבחינתן, העולם פגע בהן, הפנה להן עורף, ולכן כל כך חשובה תחושת החמימות והשייכות. ורק כשהן בשלות וחזקות יותר, הן תוכלנה לצאת שוב לחיים

יש לנו באופן קבוע 15 מדריכות שעוברות הכשרה והדרכה קבועה על ידי גורמים מקצועיים. ישנן עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות וכמובן רבנים ואנשי חינוך שנותנים את הגיבוי והלווי ומסייעים בכל עניין שמתעורר".

מה החזון שלכם?
ברוריה: "אני רוצה להקים מיזם עסקי חברתי שבו הבנות יעבדו, ירוויחו כסף ושם ניתן להן גם אימון אישי, והדרכה... נלמד אותן מהי אחריות וניתן להם ממש הכוונה לחיים. אני מרגישה שאנחנו חייבים לתת להן כאן את החממה שהן כל כך זקוקות לה. מבחינתן, העולם פגע בהן, הפנה להן עורף ולכן כל כך חשובה תחושת החמימות והשייכות. ורק כשהן בשלות וחזקות יותר הן תוכלנה לצאת שוב לחיים.

"החזון האמיתי שלי הוא שנהיה מחוסרי עבודה. אבל מה לעשות ומרובים צרכי עמך ישראל ואין הקומץ משביע את הארי. הלוואי והיו לנו יותר משאבים, יש כל כך הרבה מה לעשות".

שנה חדשה איתנו, שנה של החלטות חדשות והתחלות חדשות ו"כל המציל נפש אחת מישראל... כאילו הציל עולם מלא". חשוב לסייע ולעזור לבנות הללו, אין ספק שמדובר כאן בהצלת נפשות של ממש.