פרק ד': ישנן עדויות לא מאומתות שמרן הנצי"ב מוולוז'ין נתן הסכמה ל'שיר המתמיד', והסיפור הוא כך. בתחילה, הנצי"ב החרים לביאליק את שכתב - שכן מה לבן ישיבה וכתיבת שירים?! אולם אח"כ החזיר לו הנצי"ב את צרור השירים, ואמר לו שבתור הוראת יחיד מותר לו לכתוב, וזה טוב.
- רב העיר שחזר בתשובה בזכות שירי חיים נחמן ביאליק
- יחסו של מרן החזון איש לספר 'מולדת' שכתב ביאליק
- כך התגלגלה ההמצאה שהחזון איש ציטט את... ביאליק
כך הובא בספר 'סוסנוביץ והסביבה' (עמוד 189) מאת חוקר המוזיקה היהודית/חסידית מאיר שמעון גְשוּרי (בּרוּקנֶר) שהביא זיכרונות מתקופת ביאליק בסוסנוביץ וכתב: "הרבה זכרונות נעימים היו לביאליק מתקופת וולוזין, ופעמים רבות סיפר לי בהתפעלות רבה על הימים הטובים והמאושרים שישב באוהלה של תורה בין חברים וגדולי הרוח. פעם סיפר לי שהלשינו עליו לפני רבי הירש – לייב וולוזינר [הנצי"ב], שהוא כותב שירים, שהיה אסור בחומר הדין בוולוז'ין "רבי הירש לייה שלח לקרוא לי ודרש ממני שאראה לו מה אני כותב. אחרי שקרא שירים אחדים, שכנראה נשאו חן מאד בעיניו, התיר לי לכתוב שירים, בהוסיפו: לאנשים כמוך מותר לכתוב שירים". השירים הנודעים 'המתמיד', ו'על סף בית המדרש' הם ילדי הזיכרונות הללו".
אם ב'סוסנוביץ והסביבה' לא הובא השם המפורש של שיר המתמיד שלטענת שמעון גשורי הנצי"ב אישר לביאליק לכתוב, בספר 'העבר' ב עמוד 120 הביא גירסא אחרת של הסיפור הנ"ל, וכאן מזכיר את שיר המתמיד במפורש וכך דבריו:
"בהיותי תלמיד ישיבת וואלזין, תחת ראשותו של [מרן הגאון רבי] נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי"ב – נחה עליו [ביאליק] הרוח ויכתוב בהחבא את שירו "המתמיד", אך חברים שרצו להתנקם בו, ואשר ריגלו אותו – סחבו את כתב היד ממנו וימסרהו לנצי"ב, וכאשר נודע הדבר לביאליק, ובראותו כי הנצי"ב שותק ואינו מכהה בו, הרביה עוז בנפשו ויגש אליו ויבקש ממנו כי יואיל להחזיר לו את כתב היד".
"לתמהונו הרב, הוציא הנצי"ב את הכתב מחיקו, ומסרו אותו לו – אמר: "דו מייגסט" (לך מותר) הבין הנצי"ב שאין תורתו יכולה להקפיא את הדברים על דרכם ולעצור בהם מלהתקדם, כל עוד אין ה"קדמה" יוצאת מהמסלול היהודי ואין תורתו נעשית פלסתר למבצע את ההתקדמות".
הרה"ג רבי אברהם וולף ממייסדי סמינר "בית יעקב" המפורסם בשמו 'וולף', כתב מאמר על הסכנה בקריאת ספרות חילונית, וכדוגמה הוא מביא שגם אם מה שכתוב זה בעיקרון טוב – אנחנו לא יודעים איזה תכנים הם מכניסים בדלת האחורית ומביא את שיר המתמיד כדוגמה, וכך דבריו:
"גם באותם יצירות שאין הסופר או המשורר נותן מקום בגלוי להשקפת עולמו, רבה הסכנה ביותר. דוגמה אופינית לכך הוא שירו של ביאליק 'המתמיד'. הקורא התמים רואה לפניו יצירה שירית יפה, ובה תיאור 'חי' של המתמיד בישיבה על הרקע שמסביבו, בלא שנראה בה הבעת גישתו של המשורר, האם דמות זו חיובית היא בעיניו או לא".
ממשיך הרב וולף: "אך מבט מעמיק יותר, יעמידנו על העובדה, שהחויות העדינות המתוארות אצל המתמיד בשיר זה, אינן אלא חויותיו של המשורר עצמו בהיותו בן ישיבה. וכאשר יודעים אנו שחויות אלו שעברו עליו, בסופו של דבר הוציאוהו ממסגרת הישיבה, מתחילים אנו להבין שביאליק לא מתאר בשירו זה בן ישיבה טיפוסי, אלא כזה, 'ששנה ופירש'. מכאן ההסתכלות על חדר הלימוד כעל חדר צר ואפל, בהשואה לעולם שמבחוץ ש'יפה הוא ומואר', כביכול. אין ספק שלו בן ישיבה אמיתי היה מתאר את המתמיד, לא היה חדרו צר אלא מרגישים היינו את האור הרב השרוי במחיצתו, והשופע ממנו אף למרחקים אין זו דוגמה שבאה ללמד על הכלל כולו".
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות