פרק ג': בשנת תשס"ב, לאחר 15 שנים של כתיבה, הוציא לאור הרב נתן קמינצקי ספר באנגלית בשם "Making of a Godol" - "עשיית גדול".
כנגד הספר שעסק בתולדות חייהם של כמה מגדולי-הדור זצוק"ל ללא צנזורה, יצאו רבים ממשיכיהם, גדולי אותו דור, כהגרי"ש אלישיב, הגרא"ל שטיינמן, הגרמ"ש שפירא, הגר"ש אוירבך ועוד, ראה פה את מאמרו של הרב נחמיה היילברון שבפטירת הרב קמינצקי סקר את פרשיית הספר בארוכה.
לימים ר' נתן קמינצקי הוציא ספר נוסף בשם ״עשייתו של חרם״ בו הוא כתב בארוכה על הרדיפות הנוראות שעבר (לטענתו), רק בגלל שהעז לכתוב את ספרו 'עשייתו של גדול' [1].
הביקורת כנגד הספר לא הייתה רק נחלתם של גדולי ישראל, אלא אף מאת חוקרים שטענו שקמינצקי לא דייק בפרטים ביוגרפים, ומדובר בשמועות ותו לא. (יצוין כי קמינצקי הכחיש טענה זו) .
בהקשר לסדרת הכתבות אודות חיים נחמן ביאליק, נצא למסע מחקרי אודות פולמוס אחד שהובא בספרו, ונוכיח שלפחות בפרט אחד קמינצקי לא דייק. הישארו עמנו, יהיה מרתק.
הסיפור מתחיל כשר' נתן קמינצקי ציטט ממוסף שבת קודש של יומון ההשקפה הליטאי 'יתד נאמן', מאמר מאת הרב יעקב ב. פרידמן שם צוטט טענה שהחזו"א באגרותיו ציטט מטבע לשון שלקח מביאליק (ראה מוסף ערב שבת קודש פרשת צו תשנ"א עמ' 8).
הסיפור החל כאשר הרב ב. פרידמן למד עם "רבי שלמה" (שם בדוי) בכולל, שם הם עיינו באגרות חזון איש (ח"א צ"ד), בו זועק החזו"א לתושבי בני ברק שעמדו על המשמר ויעודדו שמירת שבת:
"אם רוחי סוער בקרבי, אמרתי אספרה אולי ירווח לי. עירינו המתנוססת לתהילה ולתפארת בקרב הישוב החדש עירינו המדוגלת בדגל התורה, בחירוף נפש יגנו על שמירת שבת קודש נשמת ישורון, והנה פתאום רפו ידיה... ומי המה מחללי השבת? אהה! אחינו בשרינו בקרב מחנינו!... ואלה המזמרים שמירות השבת ברגשות דת קודש: כל שומר שבת כדת מחללו... אותם חולבים ר"ל בשבת, מלאכה דאורייתא!...
"ועתה קנאים לכו לעבודתכם! ככחכם עתה החליפו כח! אזרו חיל! לבשו עוז! ולא תשקטו עד שתשיבו את השבת כבראשונה...".
"רבי שלמה" טען שהמשפט: "ועתה קנאים לכו לעבודתכם" – בנוי על משנה דומה בשיר של ביאליק "ועתה יהודים לכו לעבודתכם", וכאשר החזון איש כתב את הדברים, צפה בתוכו כביכול בלי לדעת האסוציאציה של המשפט האמור.
הרב ב. פרידמן עצמו (שכתב באותם שנים ביתד נאמן, והיום כותב בשבועון הבלתי מפלגתי "בקהילה"), שלל בתוקף את טענת רבי שלמה ושאל בחרון: "איך הגיע החזון איש לשיר של ביאליק??", ורבי שלמה ענה לו בנועם: "החזון מצטט בשני מקומות בכתביו את גיליון הצפירה, באותו גיליון התפרסם גם שיר של המשורר ביאליק".
כתב העת 'הצפירה', הגיע לידי החזון איש לכל הפחות פעם אחת, והדבר הובא בספר 'פאר הדור' הביוגרפיה החרדית הרשמית שנכתבה מאז ומעולם אודות החזון איש. (ראה פאה"ד, א, עמ' קפ). את 'הצפירה' מזכיר החזון איש בחידושיו על מועד, (קמא, ט) במסגרת פולמוס עם חז"ס בו משתמש החזו"א במילים חריפות.
הרב ב. פרידמן שלל בתוקף את טענתו של "רבי שלמה", וטען בין היתר: "יסוד האמונה הזו כי כוחות הנפש של אדם התורה אינם הפקר להתעללות של כל רוח מצויה. תלמיד חכם אמיתי אינו נתון כמוץ אשר תדפנו רוח לשליטת תחושות מודחקות זיכרונות ילדות, אסוציאציות, וכל שאר חבלות נפשיות המופעלות על האדם המצוי".
לדברי הרב ב. פרידמן הוויכוח בינו לבין רבי שלמה הוא: האם משפט שלם בכתבי החזון איש עלול להיות לא הרכבה אישית, אלא התפרצות השפעה "לא נודעת" ממרתף הנפש.
טען הרב ב. פרידמן כנגד דעתו של רבי שלמה: "מי שגורס אפשרות כזו, אינו רק מעוות דמות של תלמיד חכם או מקטין אותה. הוא בז לה. האפשרות שאדם התורה יהיה קרבן לדחפים לא נשלטים, היא עיוות כל המראה הגדול של קנייני התורה והשפעתם".
בהמשך הרב פרידמן מצטט את מרן הרב שך בספרו המפורסם 'אבי עזרי' שכתב במפורש שהתנאי של תלמיד חכם להיות בלי שום שמץ נגיעה, וכך דבריו: "אחרי עמילתו ויגיעתו בתורה ככל הצורך עד כמה שיש בשכלו להגיע, בלי שום שמץ נגיעה ונטיה כל שהיא, ויהא שכלו זך ונקי וטהור... אזי דעתו היא דעת תורה", (אבי עזרי הקדמה לסדר נזיקין).
לדברי הרב ב. פרידמן תלמיד חכם משוחרר מכל סיבוך רגשי, ולא יתכן שהחזו"א ציטט מבלי מודע מטבע לשון של ביאליק: "התורה מרוממת את לומדיה בזה שכל המערכות הפנימיות נשלטות שלטון גמור אין הפתעות מודחקות, ואין כיזים של רפש הפורצים ברגע של ניסון. נוסטלגיות, אסוציאציות וזכרונות ילדות – כולם חבלות עדינות, הכופות על אדם מן השורה מן חברתן. מעשה של תלמיד חכם, הרגשה של תלמיד חכם, אפילו הסתפקות של תלמיד חכם – משוחררת מסיבוכים רגשיים".
כך גם כותב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד שלכל אחד מאיתנו יש "דעת תורה" באחוזים. רק גדולי הדורות שפרקו מעליהם כל נטיות הבלי העולם הזה, יש להם דעת תורה אמיתית במאה אחוז, וכך דבריו: "לכל אחד מאתנו יש דעת תורה באחוזים. יש שזכה בחמישים אחוז, משנהו בשבעים וחמישה וכו'... דעת תורה אמיתית אפשר למצוא רק אצל גדולי הדור שפרקו מעליהם כל נטיות הבלי העולם והתמכרו אך ורק לדעת תורה!".
כל זה מצטט הרב פרידמן ביתד נאמן, כנגד דעתו של "רבי שלמה" שטען שהחזון איש ציטט מטבע לשון שראה בשיר שכתב חיים נחמן ביאליק, וכל זה בלי משים לב, אלא "התפרצות השפעה לא נודעת ממרתף הנפש".
כאן נכנס לסיפור ר' נתן קמינצקי שבספרו "עשייתו של גדול" ציטט את שלילתו של הרב ב. פרידמן לטענה זו של "רבי שלמה", ולעומתו טען שישנן שתי סיבות שאין שום בעיה בזה שאפילו שהחזו"א יקח במכוון מטבע לשון של ביאליק:
א: פריו אכל וקליפתו זרק, והחזו"א יכל לקרוא את ביאליק ולהוציא את השטויות.
ב: יש את המושג "חכמה בגוים תאמין", וברור שמותר להעתיק ביטוי ספרותי מגוים וק"ו מביאליק החילוני – ואין בעיה בכך.
כזכור ביתד נאמן צוטט "רבי שלמה" שטען שהחזו"א ציטט מבלי מתכוון את ביאליק, ואף את טענה זו הרב פרידמן שלל מכל וכל. כעת ר' נתן קמיצנקי העלה דרגה וטען שיתכן שהחזו"א ציטט במכוון את ביאליק.
מוסיף וכותב קמינצקי טענה אחרת בשמו של אביו ר' יעקב, והיא: הכישרון הספרותי של ביאליק הגיע מהחינוך הדתי שלו מהתנ"ך התלמוד והסידור, ולכך יתכן בהחלט שהחזו"א וביאליק יגיעו לאותו מבנה לשון [2].
מי הוא אותו "רבי שלמה" עלום השם אותו ציטט הרב ב. פרידמן ביתד נאמן שסבר שהחזו"א הושפע וציטט מטבע לשון של ביאליק באגרותיו?
הרב ב. פרידמן לא מגלה לנו, אולם הוא מדגיש שרבי שלמה הנ"ל "פוסע על שני השבילים, השביל התורני היכלי התורה - ולהבדיל המוסדות האקדמאים". כלום יאה ב'יתד נאמן' (אז בעריכת תלמידו המסור של הגר"ש אוירבך, הרב נתן זאב גרוסמן הבלתי נשכח – כיום עורך 'הפלס'), להזכיר דעה זו ואף בשלילה?? לוועדה הרוחנית הפתרונות.
טרחתי והתקשרתי לרב ב. פרידמן, שבאופן מדהים על תחילת השיחה, למרות שמדובר במאמר שכתב לפני שלושים שנים, זכר במדויק את כל הפולמוס, ומיד אמר לי את שמו של אותו תלמיד חכם.
אכן מדובר בגאון חרדי נודע שיש לו קשר עם אקדמיה כדברי הרב ב. פרידמן, אולם הוא נכנס ויוצא בבתי גדולי ישראל, על מחקריו סומכים הן אנשי הרבנות הראשית, והן דייני העדה החרדית.
בשיחה שערכתי עמו, נטען לי שאין כל בעיה לומר שהחזו"א לקח משהו מביאליק, אבל לא שהוא במכוון העתיק ממנו, אלא שהחזו"א היתה לו נפש פיוטית, והיה כותב שירה בעצמו ואגרות מבהילות, ובתור אחד כזה הוא הפנים מקורות רבים, ולא מן הנמנע שאכן קטע באגרות של החזו"א הגיע במקור מביאליק. אותו תלמיד חכם גם טוען שזה וודאי שהחזו"א עיין בצפירה באותו עיתון שביאליק כתב.
לא היו דברים מעולם
ברם, כל הדיון שתחילתו במאמר ב'יתד נאמן' מתחיל עם טענה שמטבע לשון שהחזון איש כתב באגרותיו "ועתה קנאים לכו לעבודתכם", זהה למשפט שכתב ביאליק "ועתה יהודים לכו לעבודתכם" - לא מתחיל.
שכן מתברר לאחר חיפוש במאגרים רבים, והתייעצות עם חוקרים ידוענים שידם רב להם בכל שירי ביאליק, הוכח שלא היה ולא נברא, ואין כזה משפט בכל שירי ביאליק!
טרחתי והתקשרתי לאותו "רבי שלמה" (אותו ציטט הרב פרידמן ביתד נאמן שסבר שהחזו"א העתיק בלא מתכוון את משפט זה משירי ביאליק), ושאלתי אותו היכן המקור בשירי ביאליק "ועתה יהודים לכו לעבודתכם" אותו טען לרב ב פרידמן, שציטטו בעיתון יתד נאמן??
"רבי שלמה" (שביקש לבל נביא את שמו האמיתי בבמה מכובדת זו), ענה לי שלא מדובר שהוא קבע שאכן החזו"א ציטט את ביאליק, אלא העלה השערה בתוך דיון הדברים.
לפי גרסתו של "רבי שלמה" מתברר שהרב פרידמן יצר כאן סערה בכוס מים. שכן רבי שלמה האלמוני לא הציג לפניו תיאוריה רצינית, אלא בסה"כ ציטט לפניו רעיון זניח שסגנון הכתיבה של החזו"א דומה למדי לסגנונו של ביאליק והיה נדמה לו שיש מטבע לשון דומה אצל ביאליק מה שהתברר אח"כ כעוֹרְבָא פָּרַח...
הסיפור התגלגל והועלה מעל גיליונות יתד נאמן, וכך יצא הסיפור הלא יאומן של 'מוציא שם רע' על רבינו החזון איש שהובא בספרו של ר' נתן קמיצנקי, אותו העתיק מיתד נאמן (ממאמרו של הרב ב. פרידמן), ומינף והגדיל אותה, וטען שהחזו"א לא רק שציטט מטבע לשון של שיר שכתב ביאליק, אלא אף היה זה במתכוון, והאמת שאף המקור של הרב פרידמן מיתד נאמן, (שהוא רבי שלמה), לא קבע זאת, אלא העלה השערה בלבד.
התמיהה על קמינצקי שקנה את זה בלי לבדוק, ולא טרח למצוא את המשפט המדויק בכתבי ביאליק - בשינוי ממה שעשה כותב השורות עשרים שנים אחרי שקמינצקי פרסם את ספרו, ושלושים שנים אחרי שהרב ב. פרידמן פרסם זאת במוסף שבת קודש של עיתון יתד נאמן – ששניהם האמינו ל"רבי שלמה", שאכן ישנה מטבע לשון זהה של ביאליק באגרות חזו"א, שהוא לדבריו רק "העלה השערה בעלמא".
כאמור, לא רק גדולי ישראל יצאו כנגד ספרו של ר' נתן קמינצקי, גם חוקרים והיסטוריונים יצאו בביקורת על ספרו של קמינצקי ועל עבודתו ההיסטורית החובבנית. החוקר וההיסטוריון הדגול ר' שניאור ליימאן בהרצאה על האגדה הלגנדרית שהגר"י סלנטר ערך קידוש בבית הכנסת ביום כיפור בזמן מגיפת החולירע (והבהיר על פי מקורות היסטוריים מהימנים שסיפור זה לא היה ולא נברא), מתח ביקורת על קמינצקי ששפך דיו כמים בסוגיה זו, וקיבל כעובדה מוגמרת שאכן הגרי"ס ביטל הצום ביום כיפור באותה שנה, ולא טרח להתחקות אחרי מקורות היסטוריים מהימנים, במקום זה הסתמך על מסורות שונות מן הגורן ומן היקב ואף מפלפל וטורח ליישב בין הגרסאות השונות של הסיפור, כאילו סיפורים אלו היו דף גמרא.
הספר על ה"בבות" מבני ברק שבהקדמתו הובא מטבע לשון דומה לשיר של ביאליק
מעניין שישנו ספר מבני ברק בימינו, בו הובא מטבע לשון דומה לשיר של המשורר חיים נחמן ביאליק, ויש לעיין האם עשה זאת במודע או שלא במודע.
שם הספר הוא 'וזאת ליהודה' מאת הגאון רבי שמעון שמואל שרייבר.
הספר בו נכתבו חידושי תורה על מסכתות הבבא: קמא, מציעא ובתרא, קיבל הסכמות מאת גדולי ישראל, כמרן הגר"ש וואזנר שכתב "מעשה ידי אומן מופלא יורד לעומק העיון וצולל במים אדירים של ש"ס וראשונים וכו'". הגאון רבי מרדכי שולמן ראש ישיבת סלבודקא כתב: "חזקה על חבר שהוא מוציא מתחת ידו דבר מתוקן וכו'".
בהקדמה כתב המחבר בין היתר:
"אם יש את נפשיך לדעת מהו המעין המפכה העובר בין בתריה...
שים פעמים אל בית המדרש הישן,
שם שם בין כתליו הישנים באוירתו הספוגה אהבת תורה וכו'...".
מעניין שביאליק כתב כמעט את אותם מילים בשיר המפורסם "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת", וכך דבריו:
אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים
בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,
הוֹי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –
אֶל-בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן...
[1] בשינוי מ"עשיית גדול" שהודפס באנגלית, ספר "עשייתו של חרם" הודפס כספר דו צדדי שבכל דף יש טקסט עברית ולעומתו טקסט באנגלית, במטרה שהרבנים מארץ ישראל שאינם מבינים אנגלית יוכלו לעיין בו בלי שירותי תרגום.
והנה במפתח השמות בסוף הספר תחת הערך רה"י מרן ר׳ שמואל אוערבך מופיעים העמודים שבהם מופיע שמו, אולם כד דייקת חזית ששמו של ר׳ שמואל אויערבך לא נזכר באחד העמודים שהופיעו שם במפתח, אולם הובא שם הציטוט מהרמב״ם פרק ב׳ דסנהדרין: ״אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן".
[2] טענתו של קמינצקי שאביו מרן ר' יעקב טען שביאליק שאב את כוחו מהתורה, - לא נאמרה בפירוש אלא שנדלה מדבריו כשר' יעקב שח שיחת חולין של תלמידי חכמים כדרכו, והוא מסיפור שמטרתו ללעוג על ביאליק כדלהלן:
ביאליק שהתפרסם כמשורר הלאומי, ובתור אחד כזה היה מצופה ממנו להיות בקיא באוצרות השירה והספרות של עם ישראל, אירע שהיה אחד שרצה להתקיל אותו ושאלו היכן כתוב: "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ"?
וביאליק ענה בפשיטות במזמור תהילים קמ"ה בסופה. בשמע תשובה זו כולם פרצו בצחוק, שהרי "ואנחנו נברך יה" כתוב בסידור, בסוף אשרי (מזמור קמ"ה) אבל פסוק זה אינו אלא תוספת שהצמידו למזמור (ומקורו מתהלים קטו,יח). .
רבי יעקב סיפר שסיפור זה יועדה בין בני הישיבות להראות שאף שביאליק היה בקיא באוצרות היהדות ובספרותה, הנתק שלו מהיהדות הדתית והחיה גרם לו לטעות טעות מביכה מעין זו.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com