שלום, אני אבי (28) מהמרכז.
מאז שאני ילד אני זוכר את כמויות החסד שיצאו מביתנו. אבא שלי היה (ועדיין) מחלק סלי מזון לנזקקים, ודואג לשלומם של יתומים ואלמנות. תמיד ידענו שנתח נכבד מהבית שלנו, זה רשות הרבים.
>> למגזין המלא - כנסו
זה מאוד הפריע לי בנוף הילדות שלי. אחרי הכל, ילד צריך את הפינה שלו, ואת המשפחה שלו, לבד. אבל ככל שגדלתי הבנתי, שאבא שלי כל כך טוב וכל כך אוהב לעזור, עד שהתרגלנו שאין חיים אחרים חוצמיזה. כאילו, אלו הן החיים, נקודה.
האוטו של אבא שלי היה תמיד עם ריח של חמוצים, ירקות, מספיק תפוח אדמה אחד שנשכח באיזו פינה בחום הלוהט, וכולנו נכנסים לאוטו וסותמים ת'אף. אבל גם לזה התרגלנו, בפרט שאבא שלי היה השלומפר של השכונה, ולא היה ניתן לצפות ממנו ליותר מזה.
כמו בכל ארגון חסד, חייבים את המתנדבים הללו שיודעים ואוהבים לשנע את החסד. לאבא שלי היו עשרות כאלה, ומרוב שפע של אנשים טובים כאלו, לאבא שלי היה את כל האפשרות לנהל את סלי המזון הללו בכל שבוע. זה החל מיום ראשון עד לליל שישי, מה שאומר, שכל השבוע הוא היה על זה.
אחד מאנשי ההנעה המרכזיים של ארגון החסד הזה, היה חזי. הוא גם היה האיש הקרוב ביותר לאבא שלי, והיו לו את הסמכויות הכי רחבות בארגון. לא היה מישהו שאבא שלי סמך עליו יותר ממנו בענייני ארגון החסד.
לא ברור איך תוך שנתיים אבא שלי הביא אותו למעמד הזה, בעוד שאר העובדים שם נוטלים חלק בחלוקה למעלה מעשר שנים. אבל זה היה ברור שאבא שלי רצה שקט, ולא עניין אותו מכלום. גם אם לא הכיר את חזי יותר משנתיים, הוא פשוט רצה אותו כמנהל הארגון.
דווקא בגלל הקשר שלו עם אבא שלי, הייתי מבלה המון זמן עם חזי. זה היה במחסן הגדול של אבא, חזי היה מסדר את המשטחים עם המלגזה, ואני הייתי פעמים רבות יושב לצידו. זה היה עבורי הנאה עצומה. היו גם פעמים שהייתי נוסע אתו מידי פעם לשוק או למחסני המזון להביא סחורה. תמיד הרגשתי שחזי הוא איש של אבא, והרגשתי בטוח בסביבתו.
עד היום הזה שלא אשכח בחיי, הייתי אז ילד בן 10.
אבא שלי ואמא שלי נסעו לצימר בגליל לשלושה לילות. אמא שלי סידרה לי את הימים הבאים:
"ביום ראשון כשאתה מסיים את הלימודים בשעה 16.00, דיברתי עם דודה חדוה ותלך אליה עד הערב. ביום שני אתה הולך אחרי הלימודים לדוד אליהו, וביום שלישי אבא רוצה שתהיה עם חזי במחסן ותעזור לו עם הסחורות שמגיעות. בשעה 19.00 אתה חוזר, כי בתיה כבר תהיה בבית".
אכן ביום שלישי רצתי למחסן ישירות מבית הספר. בדיוק ראיתי את חזי מדריך את המשאיות להיכנס למתחם ברברס. הנה, זה הרגע. הוא עלה למלגזה להוציא את המשטחים מהמשאיות, ואני התיישבתי לידו. בדיוק לזה חיכיתי, חזי היה נהג מרוצים במלוא מובן המילה, גם במלגזה. המשאיות יצאו להם, ולבינתיים חזי מסדר את המשטחים במחסן בצורה שאבא אוהב.
אני וחזי במחסן לבד.
ואז הוא אומר לי: "כיף לך היום הא? יופי, עכשיו נעשה הפסקה, נשתה משהו ונחזור". ירדתי מהמלגזה, חזי פתח לי בקבוק שתיה קרה עם כמה עוגיות יבשות שהיו שם, וישבנו יחד.
כמה חיכיתי ליום שלישי הזה, אוי כמה שחיכיתי, ולא ידעתי מה מחכה לי.
חזי קם מהמקום בו ישבנו ונכנס לחדר החלוקה הסמוך. שמעתי אותו קורא לי לעזור לו שם. כשהגעתי לשם, לא הבנתי אותו, מה הוא רוצה בכלל. ואז הוא סימן לי להתקרב אליו.
הוא תפס אותי בחוזקה... והתחיל לפגוע בי.
הייתי מבולבל, עדיין לא מבין את הסיטואציה. ניסיתי לברוח, אבל הוא חיבק אותי חזק ואמר לי: "כמה שאני אוהב אותך". צעקתי כמו שלא צרחתי מעולם: "די כבר, מה אתה עושה? עזוב אותי... זה כואב לי...".
חזי נבהל. הוא עזב אותי.
נבהלתי כהוגן, הייתי לחוץ ומפוחד, בחיים לא הרגשתי רע כל כך... בכי שקט ומאופק יצא ממני. ואז הוא אמר לי בשקט: "מה אתה צועק חמוד, אני אוהב אותך. טוב, יאללה, ממשיכים בעבודה. אתה בא?". הוא קם והתקדם לכיוון המלגזה. הוא פשוט לא רצה שאני ארגיש שקרה כאן משהו, ולכן הציע לי לעלות על המלגזה שוב פעם יחד אתו.
החלטתי שלא לעלות שוב, אבל ללכת הבייתה לא יכולתי, השעה הייתה 18.00 בלבד, אין אף אחד בבית. נאלצתי להישאר, אבל שמרתי מרחק, הבנתי שמשהו לא בסדר עם חזי, נאמן ארגונו של אבא שלי. השעה 19.00 הגיעה, בדיוק חזי סיים, כיבה את האורות, וצעדתי לכיוון היציאה.
ואז זה קרה שוב.
כשאנו יוצאים מהמחסן, חזי תופס את ראשי בחוזקה, ונוגע בי בכוח. הרגשתי נורא, בכיתי והתחלתי לרעוד... כאן הכל היה ברור לי מהבנה של ילד:
חזי הוא איש רע, שפוגע בילדים.
נכנסתי הביתה קפוא, מפוחד ומותש, לאט לאט מבין די ברור שמישהו ניסה בכל כוחו לפגוע בי, ואחרי הכל, הכאיב לי מאוד. והמישהו הזה, הוא האיש שאבא שלי הכי סומך עליו, צריך אותו, וכמו שאבא תמיד אומר: "בלעדיו ארגון החסד העצום הזה קורס".
אחותי בתיה (16) ראתה אותי כשנכנסתי. "מה קרה לך, למה אתה רץ?". חששתי לספר לה. "רדף אחריי כלב", אלתרתי.
כל הלילה לא ישנתי מרוב מחשבות, "איך אוכל לספר דבר כזה לאבא, הרי אם אבא ישמע זאת ממני הוא לא יאמין, וגם אם יאמין, הוא יעיף אותו מהארגון, והחסד העצום הזה יקרוס בגללי". אלו המחשבות שרדפו אותי כל הלילה.
למחרת הוריי הגיעו בצהריים מהחופשה, אבא שלי כבר עודכן. "חזי אמר לי שעזרת לו אתמול המון המון. כל הכבוד אבי, ככה אני אוהב", חששתי אפילו להראות את הקושי בו הייתי שרוי, מהתמימות שלי הזאת שחלילה יקרה משהו לא טוב בגללי, על הצד שיאמינו לי. הפחד משני ניסיוניות הפגיעה בי, רק הלך וגבר, ובדיוק שהכל הוצף אצלי, שמעתי את אבא אומר לאמא ש... חזי מגיע אלינו הביתה לקחת משהו.
נכנסתי לחדר בזריזות לחסוך מעצמי לראות את פני הרוע. הצלחתי לשמוע את קולו העבה של חזי מתוך החדר בו הייתי, ועוד דבר הספקתי לשמוע אותו שואל: "איפה אבי?", חלחלה ופחד תקפו אותי. בתיה פתחה את הדלת. "חזי קורא לך רגע", אמרה. והוסיפה: "מה ברחת לחדר?!". חייכתי, ובכוחותיי האחרונים יצאתי בכדי שאף אחד לא יגלה שחזי עשה לי משהו.
"אוהה... זה בשבילך אבי", הושיט לי חזי בידו הכוחנית רובה ביב גאן. "זה על העזרה שלך במחסן", אמר בחשש ובחיוך מבויש. אפילו תודה אמרתי, העיקר לא לעורר חשד.
ומאז התחילה מסורת מעניינת.
יום אחרי, בדרך לבית הספר, חזי פגש אותי, ובחיוך רחב נתן לי שוקו קר. וכך במהלך כל השבוע הייתי מקבל ממנו חטיפים וממתקים, לרוב כשהייתי בדרך לבית הספר. דווקא בגלל שהמתנות הללו לא היו בסביבת הוריי, התחלתי להבין שחזי מתחיל לפחד שאני אפתח עליו את הפה.
החלטתי לקבל תשלום מחזי, על הפגיעה בי.
שבוע אחרי הוא הופיע שוב בדרך לבית הספר, הביא לי חבילת עוגיות, שבוע נוסף זה היה שוקולד שידע שאני אוהב. שבוע אחרי הוא בא אליי עם עט יפה, אבל אז, החלטתי לקרבן אותו במיוחד. "לא, אני רוצה עט מצלמה". יומיים אחרי כבר היה לי עט מצלמה. בכל פעם שפגש אותי, הייתי מעלה את רף המתנות. משום שהייתי מוגבל על דברים גדולים במיוחד שיכולים לחשוף את הפרשה בביתי, בחרתי בדברים קטנים ויוקרתיים. על כל אחד היה לי תירוץ אם חלילה יראו: פעם זה מהתהילים בשבת, פעם מאבות ובנים, פעם מההגרלה שעשו בבית ספר על לימוד משניות וכן הלאה כיד ה' הטובה עליי...
וגם עד אז, הוריי לא יודעים מאומה.
הגעתי לישיבה הקטנה, לקח לחזי רק חודש לבדוק היכן אני לומד בדיוק. הוא היה מגיע, מניח שקית בלובי הבניין עם השם שלי, ונמלט. בישיבה הקטנה היה יותר קל לי להחביא מתנות.
בשקית היה דיסק-מן ללא רדיו (אוישש כמה שזה היה חשוב לו...) ובכל פעם שעודכנתי בדברים חדשים שיוצאים בענף האלקטרוניקה הייתי מבקש ממנו לקנות לי. ובשתי מילים הייתי "סוחט אותו". הרגשתי מזה רק טוב, כאילו, הנה, הוא עשה טעות נוראה שהרסה אותי, ואני עכשיו מקבל תשלום על כך.
טיפת מצפון לא הייתה לי על כך.
ואז הגעתי לישיבה הגדולה, בדיוק בתחילת זמן אלול, קיבלתי שקית מלאה בכל טוב מחזי, שקית במושגים שהוריי לא חשבו אי פעם לתת לי. אבל אז הייתי כבר גדול בשביל שזה יימשך. אי אפשר לשמור בלב את האמת שאני כל כך רוצה להגיד, לא יעזור שום דבר. הלב שלי כנראה מחסן גדול אבל לא כמו המחסן בו נפגעתי מחזי. מבחינתי נפגעתי לכל דבר, גם אם הצלחתי לחמוק ברגע הנכון. (כנראה בזכות מעשי החסד של אבא שלי).
הרגשתי שגם אם חזי ימשיך לתת לי את מה שאני מבקש תמורת סתימת הפה שלי, עדיין זה לא ישכיח ממני את מה שעברתי. החלטתי להפסיק את זה, ולשתף מישהו. בפעם הבאה שהוא הגיע, ביקשתי ממנו: "די חזי, תפסיק אם זה, אל תבוא לכאן יותר".
הוא חדל ולא הופיע שוב.
• • •
זה קרה בקעמפ של הישיבה, הביאו לנו שלל מרצים. אחד מהם היה פסיכותרפיסט שדיבר בדיוק על הבעיה שלי. "לפעמים בחור חושב שכשהוא סותם את הפה מלדווח על משהו שראה, או שעבר בילדות, אז הוא גיבור יותר, מבוגר יותר, מכיל את עברו יותר. אז ממש לא! הוא פשוט חופר את הבור שלו עמוק יותר...".
המילים הללו נתנו לי חשק לקום ולצעוק, ומיד אחר ההרצאה ביקשתי לשוחח עימו. קבענו להיפגש בקליניקה שלו בתל-אביב. אכן נפגשנו, והוא המליץ לי לגשת למשטרה. הסברתי לו שאני לא מסוגל, אני יודע מה יקרה לאבא שלי, ומה יקרה לחזי, ומה יקרה לארגון החסד הזה. הוא אמר לי שבגלל שאני מעל 18 לא ניתן להתלונן במקומי ורק אני אוכל לעשות זאת. הסברתי שאני לא הולך לעשות זאת, אם הוא רוצה לפרסם, זה כבר לא אכפת לי.
השיחה עימו ריפאה אותי במידה רבה, וכשהרגשתי צורך הייתי הולך אליו שוב, ושוב, זה עזר לי. בלי זה ברור לי שלא הייתי מצליח לעבור את התקופות בחיי עד עתה.
כיום אני נשוי ואב לבן ובת. קודם כל אני שומר עליהם מכל משמר, ולוקח אחריות אצל מי הם נמצאים ולעולם לא נותן להם לישון מחוץ לבית ללא אחד מאיתנו ההורים. כן, אולי אני מסויט או פרנואיד במידה מסוימת, אבל מרגיש יותר בטוח ולא לוקח סיכונים אחרי מה שעברתי.
הדברים העיקריים שלמדתי מהסיפור שלי הם:
א. לעולם לא יערב אדם את חייו בחיי עבודתו או בחיי גמילות החסדים שלו, או בכל נושא אחר שהוא חוץ ממסגרת הבית, כי הבית והחוץ הם שתי תקופות שרצות איתנו בכל יום מימי חיינו, הן תקופות שמשלימות אחת את השנייה, ולא מגיעות חלילה אחת במקום השנייה.
ב. אם אני הצלחתי לשמור עד עכשיו בסוד את מה שעברתי (בפרט עד הסיפור הזה שמתפרסם כאן) קחו בחשבון כמה ילדים עברו משהו, והם שותקים ושותקים עכשיו כשהם מבוגרים יותר, בגלל כמה מתנות שהם קיבלו מהפוגע שהשתיק אותם. וכמה אני הייתי יכול להמשיך להיות קרבן שנפגע אחרי שהוכחתי לפוגע שאני מוכן לשתוק תמורת הסכום הזעום של מתנה ככל שתהיה. אולי אם להוריי היה יותר זמן לשאול אותי מידי פעם מה קורה איתי ולראות או לשים לב לשינוי שבי, הייתי מצליח לדבר. חבל שהם היו עסוקים מדי.
ג. לדבר עם הילדים על מוגנות. שקודם כל זה מוזר שמבוגר מבקש עזרה מילד, לא נותנים עזרה ולא לוקחים סוכריה בלי אישור של אבא או אמא. לומר להם שלא משנה עם מי ומתי, אם הם מרגישים לא נעים, גם אם זה מישהו שהם מכירים, והם אוהבים, והם יודעים שאבא או אמא אוהבים, הם פשוט צריכים לברוח מהמקום הלא נעים, ולספר לאבא או לאמא. ואנחנו כהורים, תמיד נהיה בצד שלהם. אם אי אפשר לברוח, פשוט לצעוק חזק ויבואו לעזור לכם. לא צריך לדבר על זה כל יום מתוך לחץ ולהלחיץ אותם, אבל חייב לדבר על זה בשביל שיכנס להם למודעות.
ד. הדבר האחרון שלמדתי זה, להזכיר תמיד לילדים, שאין דמות ככל שתהיה, שנאמין לה יותר מכם, וגם אין שום דמות חשובה ככל שתהיה, שמישהו מאיתנו (ההורים) לא יאמין לכם אם תספרו עליה משהו. ואין שום סיבה בעולם ואין שום ערך שבגינו מישהו או מישהי ישתוק ויסבול בבית הזה.
הצגת כל התגובות