"מחר הוא יום גדול עבורכם", זעק עלינו המפקד, "עבדתם קשה והוכחתם את היכולת שלכם לקבל את כומתת היחידה, לא כל אחד זכאי לכך". הוא מספר לנו שיש מקרים שחיילים נשארו טירונים לעד ואין שום דרך לתקן את זה. לעולם הם יצטרכו להסתובב עם כומתה ירוקה. "זה שאתם מקבלים את כומתת החַיּל אומר שאנחנו יכולים לסמוך עליכם שתעשו לנו כבוד".
>> למגזין המלא - כנסו
ליום הגדול הזה אני מגיע ברע ממש, סוג של משבר. כמה שזו רק תקופה קצרה ולא באמת קשה, אבל הניתוק מהחיים, הקושי הכלכלי וההתמודדות שמגיעה גם מהבית גורמת לי לזעם. מה שמוסיף אש למדורה זו ההנחיה מהמפקד שנאלץ לחזור לבסיס אחרי הטקס, כך שגם אם אשתי תרצה להגיע לטקס גבעת התחמושת בשביל לראות אותי מקבל כומתה בצבע לחמנייה מקמח חומוס מלא, היא תאלץ לחזור לבד הביתה. אני אחזור לבסיס ומשם הביתה. חסר הגיון ומעצבן. הכל בשם אותה מקובעות שכל מי שהגיע באוטובוס חייב לחזור באוטובוס.
מה שמוסיף לכעס שלי זה שדווקא הנהג הקבוע שלנו הצליח לספר סיפורי סבתא למפקד ובכך לקבל אישור לבוא ישירות בלי לעבור בבסיס כך שאנחנו צריכים לשבור את הראש ולהתארגן עם רכב אחר. אבל דווקא הנהג הזה קצת יותר אמיץ ואנחנו נכנסים לתוך הבסיס כחרדים על אזרחי שם מחליפים למדי צה"ל ליד הש"ג ("שוטר גדודי", "שומר גדר" או "שומר גבול") של הבסיס הפנימי. יושבת שם חיילת אתיופית, היא מביטה בפליאה בארבעה חרדים עולים על מדים. "מותר לכם להסתובב ככה?", היא שואלת אותנו ואני עונה שיש לי תשובה לתת לה רק שיש לי פקודה שאסור לי לדבר איתה כך שאני מצטער אבל אני לא יכול לענות.
"אבל הנה כבר דיברת איתי. אז רק תגיד לי מה הסיפור שלכם", היא מתעקשת ואני לא עונה בשביל שלא תסבך אותנו. "רק תראו לי חוגר", היא מבקשת. אני מראה לה, היא משתכנעת ומאשרת לנו כניסה.
מגיעים באיחור אבל אנחנו לא היחידים, משום מה אווירת סוף מסלול (סוף זמן…) והמפקד הודיע על הארכת זמן של 15 דקות למסדר.
מתברר שבגלל יום השיבוש או יום הזעם או יום אני לא יודע מה של מתנגדי הרפורמה, גם חלק מהמפקדים איחרו כך שדחו את המסדר בגללם. על הדרך גם לימדו אותנו שאין כזה דבר שמפקד מאחר, הוא פשוט התעכב. אין כזה דבר שמפקד טועה, הוא פשוט חושב אחרת.
על הדרך גם הפסדתי בהתערבות עם יוני. הוא טוען שכשהמפקד מבקש מכולם בסוף כל מסדר להראות את תעודת החוגר, הוא יכול להראות כרטיס אשראי והמפקד לא ישים לב. אני טענתי שאין מצב. בפועל הוא צדק. הוא היה מראה את האשראי למפקד וגם לשומרת בכניסה לבסיס. הם אף פעם לא תפסו את הטריק.
הנה יוצאים לדרך, אבל קודם כל מספרי ברזל. סופרים שוב ושוב ומשהו לא מסתדר. בכל ספירה יש אחד ששוכח את מספר הברזל שלו ובכל פעם יוצא מספר אחר.
"גם אני כמוכם לא למדתי ליבה", צועק המפקד, "אבל לספור עד 45 אני יודע. אמורים להיות לכם 45 באוטובוס למה יש 44? אולי מישהו מת בדרך ואף אחד לא מעודכן? איפה הרעות שלכם?".
נוסעים להר הרצל. בכניסה מחכים לנו כל אלו שקיבלו אישור להגיע ישירות. המקום הומה אדם, בני נוער וצעירים מחו"ל. הם מבקשים גם להצטלם אתנו. טוב, לא בדיוק איתנו רק עם המפקדים שיש להם רובים. אשר מסביר להם באנגלית משובשת שגם לנו יש בקבוק מים ושבעיקרון זה נחשב כמו נשק, אבל הם לא מבינים מה הוא רוצה.
ושוב ספירה, מספרי הברזל משתבשים שוב ושוב. בכל פעם מישהו אחר שוכח מה מספר הברזל שלו. "לא הבנתם מה זה מספר ברזל?!", זועק המ"כ, "זה צריך להיתקע לכם כמו בזנט במוח!".
"אז למה שלא תגיד מספרי בזנט, כמו שאנחנו צריכים לשבת בזנט?", שואל אחד החכמולוגים.
מה שמצחיק ואולי זה בכלל עצוב שבסוף היום הזה עם כל הספירות ומספרי הברזל שעשו לנו 1000 פעם, בסוף היום שכחו את יוני והוא נאלץ לחזור באוטובוסים הביתה.
אנחנו מתבקשים ללבוש את הכומתות על הראש כי הר הרצל זה מקום קדוש. ו"בכל מקרה, היום יום חם במיוחד אז אם תהיו בשמש, חובה ללבוש כובע".
מתארגנים בשמש והמ"כ העצוב נותן לי את הכובע מצחיה שלו. "שמור על זה. זה חשוב לי כמו אמא שלי", הוא אומר ואני מסתפק האם זה אומר שהכובע חשוב או שמא אמא שלו חשובה לו כמו כובע. למעשה חששתי ללבוש את אמא שלו על הראש שלי.
בגלל כל הספירות והבלגן, לקחו כמה טירונים מהמחלקה יוזמה והחליטו שאנחנו צריכים לעשות סדר במספרי ברזל. כך שישראל ואריה, טירונים כמוני, החליטו שהם רוצים להראות דוגמה אישית ולהראות כמה מחלקה 1 מסודרת, מאורגנת וממושמעת. אני, שגם ככה הייתי עצבני, לא ממש הסכמתי לשחק את המשחק. "כשהמפקדים יבקשו אעמוד יפה, מה אני צריך עכשיו לעמוד בגלל שאתם החלטתם?!".
"מענדי, אתה הורס לכולם", כעס עלי ישראל. "אתה חתיכת ילד קטן ומעצבן", הוא צעק עלי ובכך התחילה יריבות אישית שסחבנו לאורך כל הדרך.
מתחילה הדרכה ממדריך שמספר על הפעם שהוא כחייל היה בהר הרצל וראה מצבה עם השם שלו. זה עשה לו כזו טראומה עד שבמטווח שהיה לו יום אחרי הוא קפא במקום וצעק שהוא לא רוצה למות. המדריך העלה את השאלה. למה צה"ל לוקח את החיילים לראות קברים כחלק מהטירונות שלהם? בגדול התשובה היא שזה היסוד. אם נדע מי הם אבות האומה, כי רק אם נדע על מה נלחמו ונפלו גיבורי ישראל, על מסירות הנפש למען ארץ ישראל, אם נדע ונזכור את הנופלים - נקבל את כוחות הנפש להילחם הלאה.
המדריך מסביר שההר מחולק ל-3 חלקים. חלק אחד העליון הוא החלק של המנהיגים, הרצל, ז'בוטינסקי, ראשי ממשלה, נשיאים ויושבי ראש כנסת. החלק הדרומי זה אתר יד ושם לזיכרון ששת המיליונים שנטבחו בשואה ומצד ימין בית הקברות הצבאי הגדול בארץ.
מתחילים בשיחה על הרצל. למה הוא נקרא חוזה המדינה היהודית - כפי שמופיע במגילת העצמאות. הרי זו תפילה של כל יהודי במשך כל הדורות - "ותחזינה עינינו בשובך לציון"? איך הוא הצליח היכן שכשלו אחרים ולמה דווקא הוא הצליח לתרגם את החלום לידי מעשה? מתחיל ויכוח האם הרצל רצה את אוגנדה כמקום ליהודים והאם הוא תמך בשמירת תורה ומצוות. הוויכוח מתלהט כאשר המדריך שהינו דתי לאומי מצטט מתוך כתביו של הרצל ומוכיח לכמה מהשותפים שידיעותיהם לקוחות מקלטות של מרצים לא משהו ושיש להם עוד הרבה מה ללמוד. כי אם תרצו – אין זו אגדה.
מדיונים על הרצל וז'בוטינסקי אנו ממשיכים לאנדרטת נצר אחרון, שנעשה לזכרם של ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות), שחוו על בשרם את אימי השואה, עלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל. אלו הם 153 חללים, משפחות שנכרתו מן העולם. קשה לתפוס. המדריך מבקש שכל אחד יבחר שם ויגיד פרק תהילים, או ילמד משנה לעילוי נשמתו ומזכיר את דברי הנביא ירמיהו: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד".
משם לסיור בין קברי החיילים. סיפורים רבים ומטלטלים. אחד מהם תפס אותי במיוחד, סיפורם של עקיבה ואשר טרטנר. שני אחים.
עקיבא נפל בהיותו חייל בגדודים הארצישראליים שעמדו לצאת לאירופה להילחם בצורר הנאצי. כשבאו לספר בביתו, התברר שהאמא בדיוק חולה במצב קשה ומאושפזת בבית החולים. לאחר ששאלו רב, נאמר לאבא ולאחים שלא להגיד לה כלום, עד שהיא תחלים לחלוטין. אסור לה אפילו לחשוד, כך שהתנהגו כרגיל ולא נהגו מנהגי אבלות. לאחר שנה היא החלימה ובדיוק כשבאו להודיע לה שבנה נהרג התקבלה בשורה על הבן הקטן אשר נרצח בעת שחרור ארץ-ישראל מידי הבריטים.
הסיור ממשיך וממשיך, והמדריך מאריך בסיפורים. אני עצוב, עייף, צמא, מטורלל ועייף. ויוני מחליט לנסות ולעודד את רוחי. הוא עושה זאת באמצעות הצקה לחיילים אחרים והמצאת סיפורי מעשיות. יוני הוא לא היחיד שמשעשע בקבוצה. יש גם את שמחה, את אשר ואת יהודה, כל אחד בדרכו מצליחים להכניס קצת חיות בתוך הסיטואציה המאתגרת הזו. קצת קשה להסביר למי שלא חווה את זה, הלחץ שהמערכת הצבאית מפעילה גורמת לך להתיישר ולפחד. אבל כל אחד לוקח את זה אחרת. יש שחיים בתוך פחד, יש שמזלזלים, יש שנהנים, יש שמסתכלים על הכל מהצד כמו משקיפים ויש שהופכים למרדנים, לחוצפנים. אני חוויתי את הכל.
רגע שלא ישכח זה כשסיימנו בהר הרצל, נעמדו כולם בחנייה למטה למסדר מספרי הברזל והנה חסר לו רק אשר. "איפה אשר???" צרח המפקד. והנה הוא אשר פוסע לו באיטיות, מלקלק לו גלידה שקנה בפיצוציה. המפקד התחיל לשאוג עליו והוא בתגובה ענה שלא נאמר שאסור לקנות גלידה.
האוטובוסים לוקחים אותנו לגבעת התחמושת. שם חילקו לנו ארוחת צהרים בשביל שנאכל על הדשא. היה יום חם נורא ואחרי שאחד היה אמיץ להוריד חולצה, רבים הורידו והחלו לאכול. לא כזה קל לאכול אוכל חם ממגש פלסטיק וכל אחד מצא לעצמו תנוחה בשביל לשבת. המ"כים לא אמרו כלום, אבל פתאום הגיע המ"מ והתחיל לשאוג שזה לא שטיבלך כאן ושנאכל כמו חיילים. אשר השיב לו שהוא בחיים לא אכל בשטיבלך אז איך הוא יכול לדעת שהוא אוכל כמו שטיבלך. המפקד הורה לו בתגובה נימוסית: "סתום ת'פה שלך, לא כל דבר זה בדיחה". וזה היה מצחיק כי מיד שלחתי בקבוצת הוואטסאפ מדבקה עם הכיתוב" "יש בדיחה ויש חלאס" וכידוע שחלאס זה שמו של מפקדינו הנערץ.
אחרי אוכל ומנוחה אנחנו מתחלקים לקבוצות. קבוצת שיח על השואה, קבוצת סיור בגבעת התחמושת וגם המון מתנדבים שנבחרו לעזור ולהכין את טקס קבלת הכומתות.
בשלב מסוים הגיעו כמה רכבים של לוגיסטיקה, החלו להעמיד את במת הנואמים, שולחנות לכיבוד, דגלים, מתקני מים ועוד כהנה וכהנה. אשתי התקשרה ושאלה אם יש לה בשביל מה לבוא, עניתי לה שלא ושלא כדאי כי גם ככה לא אוכל לחזור איתה. כמו ילד קטן הייתי בתוך טנטרום של כעס.
מה שלא תרם לי להירגע היה דווקא המ״כ שלי שבא ואמר: "אמרו לי שאתה עצבני. יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?!״. ידעתי שהוא יודע בדיוק על מה אני כועס. הרי ביקשתי ממנו רשות ללכת עם אשתי הביתה בסוף הטקס, הוא זה שענה לי שאין אישור.
עניתי לו שאני לא מעוניין לדבר אתו. הוא התעקש להבין למה אני כועס. עניתי לו שלא ידועה לי על פקודה שמכריחה אותי לדבר אתו.
הוא מצדו התעצבן. אמר שלא הכל בידיים שלו ושהוא כמובן יעניש אותי על עצם הכעס. ״אין דבר שמצדיק התנהגות כזו מצדך. אתה מאוד דומיננטי ואם אתה מסתובב כאן ממורמר ואתה גורם לעוד חיילים להיות ממורמרים". אמרתי לו שאין לי ספק שענישה שלי תהפוך אותי לשמח ומרוצה ושהוא מוזמן לתת את כל מה שיש לו.
האירוע מתקרב. אני יושב לי בתוך אחת התעלות החפורות בגבעה. לא היה לי כוח לאף אחד. בתוך כל ההמולה אף אחד לא באמת ידע אם ואיפה כל אחד אמור להיות. פתאום מישהו ניגש אלי אחד החיילים. "מה קורה?", הוא שואל. עניתי שהכל בסדר. קצת אין לי מצב רוח אבל הכל טוב.
"מה יש?", שאל שוב. עניתי לו ש"אני רוצה שאשתי תגיע לטקס אבל זה הזוי לי שהיא תגיע מהמרכז ואחר כך תחזור לבד. אני כועס על המרובעות. הם שיקרו עלי, אין לי כסף על הנשמה, ומה ביקשתי שיתנו לי לצאת עם אשתי? העניין הוא שהם גם משוכנעים שהם עשו מעל ומעבר בשבילי. הם באמת עשו, עזרו לי בכמה דברים. אבל תודה רבה באמת, הם מעצבנים".
"אני רואה שאתה קצת כועס", אומר לי החייל משה (כמו כולם, שם בדוי) ומספר לי על עצמו. "אז תן לי לספר לך משהו, אולי זה ייתן לך טיפה שכל. אני מגיע ממשפחה עם תפיסת עולם די קיצונית. בריסקרים, עצניקים, מאוד מקובעים". משה סיפר לי על הורים שלו, אחים שלו, על עצמו ועל הבן הבכור שלו שירד מהדרך. "הוא באמת ילד טוב, אבל לא הסתדר במסגרות. בשלב מסוים התגייס. זה היה משבר ענקי בשבילנו. דווקא אני עוד השלמתי אבל בשביל אשתי זה היה אסון. פעם אמרה לי: בהדלקת נרות כל ערב שבת אני מתפללת על בנים תלמידי חכמים, לא על בנים חיילים. הבית שלנו קצת התהפך. אבל לפני כמה זמן חטפנו סטירה משמעותית יותר".
משה שיתף אותי באתגר עצום שהוא מתמודד עם הבת הצעירה שלו. "החיים מורכבים, אין לאף אחד אחריות על אף אחד מהילדים שלו. הייתי מלא ברגשות אשמה, מי שדווקא הרגיע אותנו זה ראש הישיבה שלי. אמר לנו לקחת הכל בפרופורציה, לקח לי זמן להבין שהמלחמות שלי והראיה שלי שהכל טוב או רע, שחור או לבן זה חלק מהבעיה.
"אז חטפתי סטירה ואני זה שהשתנתי. חלק מלהיכנס לפרופורציה שלי היה להתגייס בעצמי. עכשיו מאוד רציתי שהבן והבת שלי יגיעו אבל אשתי לא רצתה. אני בדילמה אם זה יעשה להם טוב".
״סוג של מצחיק שאתה הלכת בעקבות הבן שלך לצבא, זה יכול להיות כתבה בכיכר השבת", אמרתי לו. אבל הוא צחק בכאב, "תעשה לי טובה, הסיפור הזה הוא לא דוגמה לשום דבר, אין לי מה להתגאות. אולי אני לא במקום של להתבייש, אבל הסיפור שלי הוא לא לכותרות בעיתונים. ואם יום אחד תכתוב על זה אז בלי הפרטים שלי וגם תכתוב שלא שאלתי את הרב שלי כשהחלטתי על הצעד ותדגיש שזה לא כאן איזו דוגמה למישהו". אז כתבתי.
"אם אתה שואל אותי", הוא אמר תוך כדי שהוא מראה לי תמונה משפחתית שהייתה בארנק שלו, "תגיד לאשתך לבוא. שילכו לעזאזל כולם אבל אשתך, אם אתה יכול שתהיה חלק מהחיים שלך וודאי שתבוא". התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שלא בטוח שאוכל לחזור אתה אבל אם היא יכולה, אשמח שתבוא.
עוד שעה הטקס ואנחנו נעמדים למסדר מכין. מסבירים לנו איך לעמוד ואיך לזוז, על עמוד דום ונוח, איך הידיים צריכים להיות ביהלום מאחורי הגב ועל הדרך הנכונה להזיז רגליים.
אני, יוני, יהודה ומשה עומדים בשורה האחורית. לידינו עוד חסיד קרלין שקשר את הפאות מתחת הכיפה וגלגל את הזקן בשביל שלא יזהו אותו בתמונות. אמנם הבטיחו שלא יצלמו אבל המנהלת לא בהכרח מקיימת את כל מה שהיא מבטיחה, אתם כבר יודעים. אגב, כל ההסתתרות לא עזרו לו כשהוא פגש יום אחד חבר מהבית כנסת שבכלל חתם קבע בצבא כאפסנאי. עכשיו לשניהם יש סוד משותף.
הדפרסיה עברה לי, עכשיו חוגגת המאניה. רוח שיגעון ענקית מלווה אותי ואת יוני. אנחנו מתחילים לצחוק מכל שטות. אני ביקשתי רשות ללכת לשתות ומילאתי את הכיסים בגזרים חתוכים, כך שמצאנו את עצמינו עוברים מדום לנוח ומנוח לדום ומכרסמים גזר כתום. המשפחות הגיעו והטקס התחיל.
לא זוכר מילה מכל המילים המרשימות, פסוקי המלחמה שנקראו בפאתוס והמשפחות שהריעו בהתרגשות כשכל אחד ניגש קדימה לתת את הכומתה הירוקה ולקבל תמורתה כומתת פיקוד העורף. אשתי לא הייתה, אבל רבים אחרים היו והתרגשו. דווקא אביו המבוגר של החסיד קרלין הגיע בהפתעה וגם האחים של החסיד גור שקיבל יריקה מהשכנים שלו. היו גם מלא משפחות שהיו גאים בפומבי במדי הזית.
הגיע תורי להתקדם למפקד. "כל הכבוד מענדי", לחש לי המפקד בעודו חובש על ראשי את הכומתה המיוחלת. אני רק שאלתי אותו בשקט: "הקשב המפקד, אני יכול לחזור עם אשתי הביתה אחרי הטקס?", הוא הביט עלי לרגע במבט. אולי התפלא עד כמה אני חוצפן או שמא מטומטם. "יש אישור". ענה ואני חזרתי למקום, אכלתי את פיסת הגזר האחרונה וחשבתי לעצמי שבעצם לא הכל כזה נורא, ותמיד יכול להיות יותר גרוע.
הצגת כל התגובות