יום שני לטירונות 'פלוגת יהונתן'. אחרי כל האיומים והאזהרות מאתמול, כולם נמצאים בזמן. לימדו אותנו שזמנים זה קודש.
>> למגזין המלא - כנסו
הבוקר מתחיל במסדר. זה לא סתם מסדר זה מסדר דגל. כולם עומדים בצורת ח' גדולה ברחבת הטקס. "אם זמנים זה קודש, מסדר דגל זה קודש קודשים". המסדר מתחיל בהכרזה של חייל - ההוא שעמד בקצה, שמכריז: "לקבלת מפקד פלוגת יהונתן, פלוגה תימתח להקשב. שתיים שלוש הקשב", וכולם עונים "הקשבבבבב".
אחד המפקדים עוצר אותו: "יש כאן מפקד אחד? יש כאן כמה - אז אתה צריך לצעוק לקבלת המפקדים". החייל מתבלבל שוב ושוב בטקסט עד שהוא מוחלף בכזה שיודע לעשות את זה כמו שצריך.
המסדר מתחיל בהנפת דגל המדינה. "מסדר יעמוד לדום, מסדר יעמוד נוח" קורא הכרוז. בחיי שאין לי מושג מה זה דום ומה זה נוח, כך שאני רק רוקע ברגליים שיראה שאני בעניין.
"לשירת התקווה המסדר יעמוד לדום", כולם בדום ומנגינת התקווה מתחילה להתנגן. זה חתיכת פלונטר אצלי.
לא אשכח את הצעקות שחטפתי כילד בכיתה ה' מהרב קלוייזנר שצעק עלי על כך שהעזתי לשיר בצחוק בכיתה את המילים שידעתי מהשיר: "זה שיר של שיכורים מתבוללים, שיר של כפירה. להיות עם חופשי בארצנו?!", הוא הסביר לנו שהמדינה הזו היא עונש ושאנחנו הציונים האמיתיים.
גם לסבא שלי יש דרכון של מדינת פלסטינה. הוא בא לכאן בגלל ארץ ישראל, לא בגלל המדינה. רוב הציבור החרדי בחשיבה הזו. לא גדלנו וחונכנו על כך שההמנון וסמלי המדינה הם קודש. שלא לדבר על גיוס. מצד שני אני חונכתי לכבד גם את מה שעבור אחרים יש לו משמעות וסמליות, אז אני עומד בשקט. חושב לעצמי, אני מכיר יותר מאדם אחד שאם היה רואה אותי עומד במדים של חייל בתוך מסדר בו שרים התקווה, היה רוצה לשרוף לי את הבית.
רוב הציבור שר. הדתיים לאומיים שבחבורה שרים בדביקות, בני עדות המזרח גם מחוברים בדרך כלל, החב"דניקים משחקים יפה משחק כפול, אבל יש גם ליטאים וחסידים ששרים בפה מלא. מצידי עומדים חסיד גור וחסיד קרלין ששרים בקול רם: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם". יש בזה משהו מרגש.
מיד אחרי התקווה, שרו "אני מאמין, באמונה שלמה בביאת המשיח". המפקדים החילונים עומדים בשקט במקומם. גם הם מכבדים. בסיום המסדר הודיע המפקד שאומנם אין לנו נשק אבל כל אחד חייב להסתובב עם בקבוק מים שזה במקום הנשק שלו. "מי שייתפס בלי בקבוק מים ייענש בחומרה".
אם יש משהו או מישהו שמחליק את הסיטואציה זה יוני. יוני הוא חבר, יוני הוא אח, יוני הוא איש מצחיק שמסוגל לשקר בלי למצמץ. במקרה הוא גם תימני חריף. מהרגע שהוא עמד לידי במסדר ושר שיר אחר לחלוטין בעת שכולם שרו התקווה, נהיינו חברי אמת.
לא היה מסדר אחד שלא עמדנו אחד ליד השני ונקרענו מצחוק ברמה כזו שחיילים אחרים כעסו עלינו ואמרו שבסוף כולם יענשו בשל הזלזול שלנו בכל הקדוש והיקר. "איך אתם ככה צוחקים במסדר דגל?", התעצבן דוד. אני קראתי לו דוד המורעל. כי לקח הכל ברצינות גדולה מידי, נתן לי מבט מלוכלך בכל פעם שחייכתי. אמרתי לו שלא ברור לי למה הוא בא רק לשלב ב' אם הוא כזה רוצה צבא ורצינות שיתגייס ל-3 שנים כמו בן אדם, הוא לא חשב שזה מצחיק.
בתוך כל הצעקות והטרטורים מתחילות להיווצר חברויות ויריבויות. כל אחד מגיב ומתנהג אחרת. יש כאלו המתייחסים להכל ברצינות רבה מידי, גוערים באלו שלא עומדים כמו חיילים. יש כאלו שמזלזלים לחלוטין ורואים במציאות כבדיחה, ויש כאלו שגם לוקחים את זה קשה. בעיניי ראיתי את אחד החיילים בוכה בצד. נתתי לו חיבוק קטן והמשכתי הלאה. הרגשתי לא נעים בשבילו.
בתחילת היום נתן לנו מפקד המחלקה שיחת מוסר קטנה, מצד אחד הדגיש שלא יהיה כאן שום חוסר משמעת וזלזול, מצד שני דיבר איתנו בצורה בוגרת, הסביר לנו שככה דברים עובדים בצבא, זו טירונות וזה מה שכולם עוברים ושנגיד תודה כי אצלינו זה קל לעומת מה שהוא או שכל חייל רגיל עובר. "זה משחק וכולם צריכים לקחת את המשחק, שאף אחד לא יקח את הצעקות באופן אישי". הוא הסביר את המטרה שבכל זה - שנהפך לחיילים, נמלא פקודות ולא משנה מי אתם ומה אתם. "ושלא תחשבו שאם יש כאן מישהו עיתונאי, חבר כנסת, מנהל מרחב במד"א או בכיר שיהיה מי שיהיה - שהוא יקבל איזשהם הקלות או יחס אחר". אמר ואני הערכתי את זה.
בירור קטן גילה לי שכשהמפקד שלנו לא על מדים - באזרחות הוא אדם די רציני, מתנדב בארגוני הצלה וכבוד המת, ומתברר שבתוך הכיתה שלנו יש לו חברים. אנשים בכירים בתפקידים שונים, אז הוא מתנהג איתם כרגיל אבל איך אמר לי אחד החיילים: "פתח עיניים ותראה את ישראל הראשונה. אני ואתה מישראל השניה". בהמשך הבנתי על מה מדובר.
מיד אחרי המסדר שולחים אותנו לקחת "מדי ב'". גם אני שאלתי מה זה. מתברר שהמדים שקיבלנו ביום הראשון הם המדים המכובדים, בהם אנחנו אמורים להסתובב מחוץ לבסיס ובשביל טקסים ומסדרים. אבל בשביל היום יום בבסיס יש מדים שהם יותר נוחים. אפשר לעבוד איתם, ללכלך אותם. גם ככה הם קצת גדולים מידי, כמו שקים. נכנסים לכיתה והחייל שאחראי על הציוד זורק לכל אחד מכנסיים וחולצה. דווקא דוד המורעל קיבל מכנסיים שהוא יכול להיכנס עם עוד משהו. אפילו צילמתי.
עכשיו נוצר מצב שכל יום אנחנו צריכים להחליף בגדים לא פחות מ-6 פעמים ביום. זה הולך ככה: בבית מתלבשים כרגיל, בכניסה לבסיס מחליפים למדי א', אחרי המסדר מחליפים למדי ב', בסוף היום לפני מסדר הסיום שוב למדי א', ואחרי היציאה מהבסיס - שוב חזרה לבגדים הרגילים. יש כאלו שנוסעים הביתה במדים. אנחנו 4 ברכב שמגיע ממודיעין עילית (ועוד 1 שהיה מגיע עצמאי) רק אחד מרשה לעצמו להסתובב במדים בעיר.
היום יש שיעורים על מדים ודרגות, על רוח וערכי צה"ל. כל מ״כ כנראה קיבל נושא אחר אותו הוא צריך להעביר. סורי שאני אומר אבל ברובם הם לא יודעים לתפוס כיתה כך שהדרך היחידה לגרום לנו לשבת בשקט היא על ידי איומים וצעקות. אנחנו מצידינו מתחילים גם להתנהג קצת כמו ילדים בכיתה.
יוני יושב לידי. כותב פתקים, עושה פרצופים. שואל שאלות תמימות מלאות בהומור ומצהיר הצהרות שאין קשר בינן לבין המציאות. באחת ההדרכות הרפואיות אמר למרצה ש״במחלקה שלי באיכילוב, עושים את הפרוצדורה בצורה אחרת לגמרי״. המדריך שהופתע שיש בין החיילים מנהל מחלקה באיכילוב הגיב בכך שהוא לא מכיר את הנהלים בבתי החולים והתנצל.
זה השלב שלוקחים אותנו בקבוצות בשביל לראות חופ"ל. חובש פלוגתי. והרי אסור לנו להסתובב לבד בבסיס, אסור לנו לדבר עם חיילים, שלא לדבר על חיילות, מחוץ למבנה שלנו. כך שבכל יציאה יש מ״כ שמלווה אותנו שלא ניכשל בשיחה עם חיילת. זו הדחה.
"למה אנחנו צריכים ללכת לחופ"ל?", שאלתי את המפקד והוא ענה ש"לא רלוונטי". אז הלכנו, למבנה שנמצא במתחם המרכזי. החיילת שישבה בדלפק חייכה אלינו ואנחנו הבטנו בה בחזרה בעיניי עגל. שלא ניכשל חלילה בהיי או שלום.
החופ"ל מקבל אותנו אחד אחד. אדם צעיר ונחמד. מנהלים שיחה קצרה על בריאות וספורט. אני שואל אותו למה אני רק פרופיל 82 והוא צוחק אומר שאשמח כי יש כאלו שפחות. "יש כאלו שרק בדקו שיש להם 2 וזה הספיק".
חוזרים לכיתה. בגדול יש לנו רק ארוחת צהרים בשעה 12 כך שאנחנו אמורים להגיע שבעים מהבית. אני רעב, לא אכלתי כלום. שאלתי את המפקד אם אני יכול ללכת לקנות משהו בקיוסק. הוא אומר לי שאין כאן קיוסק ושאם אני רוצה יש פריסה.
לא מכיר מה זה פריסה, אז שאלתי חייל נוסף שגם לא ידע. לאחר בירור מעמיק התברר שפריסה זה אוכל שפורסים בחוץ ואכן בחוץ ליד המיחם והקפה השחור הייתה חבילת לחם ושוקולד למריחה. זה היה שוקולד בגדר השחר היורד. בירור נוסף מגלה לי שאכן אין קיוסק אבל יש שקם שכיום נקרא בשם כוורת. המחירים שם אמורים להיות מאוד זולים רק שזה מחוץ לתחום המחיה שלנו.
מפה לשם כולם מתבקשים למלא שוב את טפסי התשמש. מי שאשתו עובדת ומרוויחה עד סכום מסויים זכאי להשלמת הכנסה מהצבא. אני לא זכאי אבל יש כאן כמה שהדבר בנפשם. הוא לא מתפרנס החודש הזה, אשתו עובדת ומרוויחה מינימום והוא בנה על 6,000 מהצבא שיעזרו לו לשלם את החשבונות. קיצור כל יום-יומיים מבקשים את הטפסים מחדש. למה? ככה! "כי השלישות הצבאית הם מטומטמים", הסביר לי המפקד שכונה על ידינו 'חלאס'. "מטומטמים כמונו?", שאלתי והוא ענה שזה לא מצחיק וחלאס!
המפקד נכנס. מבקש מתנדבים בהרמת יד. כמה מרימים.
״למה רק כמה מרימים יד?", הוא צועק. "כשאני מבקש מתנדבים, כולם צריכים להרים יד, אני מצפה מכולם להרים. לימדנו אתכם על רעות, זה ערך יסוד בצה"ל שאני רואה שעדיין לא הפנמתם!".
כולם מרימים יד, הוא בוחר מתנדבים. מתברר שהם נבחרו לתפקיד מנקים. מנקים את השירותים, מנקים את הכיתות, מנקים את המסדרונות. קצת מוזר שאנשים מבוגרים, חשובים, תלמידי חכמים צריכים לקרצף אסלות, אבל אף אחד לא רואה את זה כהשפלה. זה חלק מהמשחק וזו לא פחיתות כבוד - זה ערך הרעות! כולם מנקים במרץ עד שהסרס"פ - שזה ראשי תיבות בצורה כל שהיא לאחראי על סדר והניקיון - יצא מרוצה.
תוך כדי הניקיונות תפסתי שיחה עם אחד המזרוחניקים שבחבורה, התגלה כאיש פיקח במיוחד. "הכי קל להגביה את החומות ולהתבדל, כמו אנשי מאה שערים", אמר לי במהלך השיחה, "אולי אפילו התוצאות מראות שהם צודקים, הנה תראה כמה נשירה יש שם וכמה אצלינו, אבל זה מחיר שצריך לשלם, ואם מחנכים כמו שצריך בלי עיגולי פינות תוך כדי הקפדה על הלכה בלי להתפשר, אז התוצאה היא תורה בחיי המעשה שזה הדבר האידיאלי כציבור".
הוא הסכים שאני יקרא לו מזרוחניק כי הוא ידע שזה לא בא מתוך זילזול ו"חוץ מזה שאני גאה במזרוחניקיות שלי, למרות שכיפה סרוגה זה יכול להיות דתילוני שלא שומר מצוות ויכול להיות צדיק אמיתי המקפיד על קלה כבחמורה ובכל אופן גם בכיפות הסרוגות מי שבעניין ידע להבחין על הגודל והמרקם, אתה מנדי אל תתפשר על פחות מכיפה סרוגה שחורה גדולה, אתה מענדי מינימום מרכז הרב. צדיק על מלא". איזה איש!
יוצאים בשורות לארוחת צהריים. מזהירים אותנו שוב שלא לדבר ח"ו עם אף אחד אחר בבסיס. המ"מ שלנו קרא לנו לכיתה ואמר שהוא החליט לפנק אותנו בכוורת. רק את הכיתה שלנו ורק כי אנחנו מתנהגים למופת וכי אנחנו המחלקה המובילה. "בחרנו אתכם בפינצטה למחלקה הזו, אז תעשו רשימה של מה שאתם רוצים ונציג אחד ילך לקנות עבור כולם". אנחנו לא ממש יודעים מה יש בכוורת וצריכים להסתמך על זיכרונות של חיילים שפגשו כוורות אחרות. עושים רשימה ענקית ונותנים אשראי. מתברר שגם המחלקות השניות קיבלו את אותה הודעה, אבל אחרי כל הטרטור הכוורת בכלל סגורה אז נאלץ להסתפק במנות האוכל המוכן של גורמה.
האוכל שקיבלנו היה חמגשיות - כמו במוסדות - לחמניות וחומוס. כל יום. היה לפעמים גם פחית קולה חמה.
היו כאלו שהתלוננו על האוכל, שהוא לא אכיל, שהוא לא טעים, שהוא מקולקל. לי הוא היה מצויין. אישית כאחד שנמנע מסוכר, קמח לבן ומטוגן נאלצתי לאלתר, כך שאכלתי כל יום כמה מנות של ירקות ובשר כשהיה אפשרי. "קבל פקודה", אמר לי יהודה חבר מהכיתה, "מי שמעל גובה 1.80 חייב לאכול לפחות 2 מנות, בפקודה". ולפקודות כידוע אני מציית.
המשך יבוא...