ברוך דיין האמת: בניו יורק הלכה לעולמה ביום ראשון, כ"ד באלול תשפ"ו, מרת הדסה קרליבך ע"ה, ניצולת שואה שפעלה במסירות נפש עילאית כנערה צעירה לצד אביה, הרה"ח ר' שניאור זלמן שניאורסון זצ"ל, להצלתם ולרווחתם של מאות ילדים יהודים בצרפת הכבושה בימי אימת מלחמת העולם השנייה.
היא נפטרה והיא בת 99 בפטירתה, כשהיא מותירה אחריה מורשת כבירה של מסירות, אמונה וגבורה יהודית יוצאת דופן. זכתה להיות קרובת משפחה לרבי מליובאוויטש זי״ע. אביה היה בן דוד שני של הרבי. דרך בעלה הייתה גיסתו של הרב שלמה קרליבך.
סיפור חייה של המנוחה ע"ה שזור בדברי הימים של העם היהודי במאה החמישית. היא נולדה בשנת תרפ"ז בלנינגרד (כיום פטרבורג) שברוסיה הסובייטית, בשם הדסה שניאורסון. באותם ימים חיה משפחתה ללא מעמד חוקי בברית המועצות בשל היותה משפחה חסידית שסירבה להתיישר עם גזירות המשטר הקומוניסטי. אמה, מרת שרה ע"ה, אף לא יכלה להתקבל לבית חולים כדי ללדת אותה בשל מחסור בתעודות זהות, ורק הודות לרופא פרטי שהסכים להכניסה בסתר דרך כניסה אחורית, באה הדסה הקטנה לעולם. במשך כשנה שלמה היא נותרה ללא כל תיעוד רשמי.
בהמשך עברה המשפחה להתגורר במוסקבה, שם פעל אביה, שהיה בן דוד מרוחק של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, להעברת כספי צדקה מארצות הברית ליהודים מרוששים. דירתם הקטנה הפכה למקלט מחתרתי עבור יהודים שנמלטו מאימת השלטונות. פעילותו הזו של אביה עלתה לו במחיר כבד, והוא נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית לא פחות מ-16 פעמים. המשפחה חיה בחרדה מתמדת, כששוטרים עלולים היו לפרוץ לבית בכל רגע, ולמדה להכיר בעל פה מסלולי בריחה ומקומות מחבוא. המנוחה עוד סחבה עמה את אימת השנים ההן עשרות שנים לאחר מכן, כשסיפרה שבכל פעם שנכנסה למבנה חדש, תמיד חיפשה אינסטינקטיבית פתחי מילוט.
בשנת תרצ"ה, לאחר שהחקירות נגד הפעילים היהודים החמירו, הצליחה המשפחה לעזוב את ברית המועצות הודות לסיועו של העסקן ד"ר יוסף רוזן. הסובייטים אסרו עליהם לנסות להמרות את פיהם ולהגר לארה"ב או לאירופה, אך אישרו להם לעלות לארץ ישראל. לאחר מסע ימי שארך 12 ימים, הגיעה המשפחה ליפו. עבור הדסה הצעירה, החיים בארץ הקודש הביאו עמם תחושת ביטחון ורגיעה ראשונה בחייה.
אולם, אביה, שהתקשה להסתגל לאווירה הסוציאליסטית ששררה באותם ימים באזור תל אביב, החליט בשנת תרצ"ו לעבור עם משפחתו לפריז. בבירה הצרפתית הקים את ארגון "קהילת החרדים", ובבמסגרתו ייסד בית תבשיל כשר, בית כנסת ותלמוד תורה, שהיוו משענת רוחנית וגשמית לזרם הפליטים היהודים שזמזם והגיע מכל רחבי אירופה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת תרצ"פ (1939), התעצמה פעילות ההצלה של המשפחה. אביה מונה מטעם ארגון אוז"ה (OSE) לנהל בית ילדים כשר בצ'אטו דה מורל. עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים והתרחבות גירושי היהודים, הועתק מעון הילדים דרומה לעיר מרסיי. למרות התנאים הקשים והסכנה הנוראה, התעקש אביה שלא להתפשר על קוצו של יו"ד בשמירת המצוות: האוכל נותר כשר למהדרין, הילדים המשיכו ללמוד תורה ולשמור שבת ומועד, ואף הוקמו עבורם בית ספר לטכנולוגיית רדיו ובית ספר לגזירות אופנה כדי להעניק להם מקצוע לחיים.
הדסה, שהייתה אז בעצמה נערה צעירה בלבד, לקחה חלק פעיל ושוטף במערך ההצלה. היא שימשה כטבחית וכמורה עבור הילדים, בתנאי רעב קשים במיוחד. היא שילבה זיכרונות על תקופות בהן התקיימו במשך שבועות ארוכים מלחם ופלפלים ירוקים בלבד, כשלכל ילד הוקצבה ביצה אחת בלבד לחודש ימים. גם במצבי דחק אלו הקפידו על כשרות מדוקדקת, ואף כשהשיגו מרגרינה, שלח אביה דגימה לבדיקה מעבדתית כימית כדי לוודא את כשרותה בטרם הוכנסה למטבח.
באחד מימי הפורים, התקבלה אזהרה סודית מבכירים צרפתים על פשיטה של הגסטפו המתוכננת למחרת. האב החליט שלא לשתף את הילדים בחדשות המבעיתות כדי לא להרוס את שמחת החג. מסיבת הפורים נמשכה כסדרה, ובמקביל נערכו הכנות מחתרתיות לבריחה. מיד עם תום השמחה, הועלו הילדים על משאיות והוברחו לנקודת מסתור חדשה.
לאורך שנות המלחמה נדד בית הילדים ממקום למקום – מדימו, לצ'אטו דו מנואר, ולערים נוספות. באחד המקרים נלכדה אמה של הדסה על ידי הנאצים, עברה עינויים קשים, אך באורח נס שוחררה. מרבית הילדים שהיו תחת חסותם הוברחו בסופו של דבר אל מעבר לגבול לשווייץ הנייטרלית שניצלה. כואב להזכיר כי לא את כולם הצליחו להציל: קבוצה אחת של 16 ילדים הוסגרה ונשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ, ורק אחד מהם שרד את התופת.
גם הדסה עצמה ניצלה ממוות פעמים רבות. באחד המקרים, בעת שהובילה קבוצת ילדים דרך יערות מושלגים לאחר שמקום מחבואם נחשף, שמעה נביחות כלבים מתקרבות. כשהיא קפואה מאימה, היתה זו דווקא ילדה קטנה כבת שבע שלחשה לה להמשיך להאמין בה' ולצעוד קדימה, מה שהעניק לה את הכוח להמשיך ולהציל את הקבוצה.
עם שחרור צרפת בשנת תש"ה, חזרה המשפחה לפריז והחלה במבצע כואב לאיתור קרובי המשפחה של הילדים. אלפי מכתבים נשלחו לעיריות ברחבי צרפת, חלק מהילדים זכו להתאחד עם הוריהם, ואחרים גילו כי נותרו ערירים בעולם.
בשנת תשח"ז (1947) היגרה המשפחה לארצות הברית. בשנת תש"ט נישאה הדסה לרב אליהו חיים קרליבך זצ"ל, שיהיה לימים רב מרכז יהודי בניו ג'רזי וממנהיגי בית הכנסת "קרליבך שול" במנהטן. לאורך כל שנות חייה המשיכה מרת קרליבך למסור את עדותה, להנחיל את זיכרון השואה, ולהדגיש את החשיבות של שמירת הגאווה והזהות היהודית גם ברגעים האפלים ביותר.
המנוחה דאגה להותיר אחריה דור ישרים מבורך. היא הותירה אחריה את בנותיה: מרת שטרנא ציטרון (לוס אנג'לס), מרת שיינא ברקוביץ' (הנטינגטון ביץ'), מרת יוכבד דיין (ברוקלין), מרת פרידא לופר (קראון הייטס) ומורת אסתר קוגל (קראון הייטס), לצד נכדים וצאצאים רבים ההולכים בדרך התורה והחסידות.
מסע הלוויה יערך ביום שני בניו יורק, כשהוא יעבור בחזית בית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע – 770 ברוקלין, בדרכה בית עולמה.
0 תגובות