לאחר שיעור שמסר הגאון רבי דוד לייבל בביתו, הוא נשאל על ידי אחד מהתלמידים, איך אברך יכול להתיר לעצמו לצאת מלימוד התורה בכולל ולצאת לעבוד.
השו"ת המלא
הרב דיבר לאחרונה על כך שיש שני סוגים של לימוד תורה, יש את הלימוד תורה שזו החובה שמוטלת על כל יהודי בבוקר ובערב. ומעבר לזה יש עוד רמה נוספת, שזה מישהו שמקדיש את כל חייו ללימוד התורה, איך בן אדם יכול להכריע האם הוא שקוע כל כולו בלימוד ואסור לו לצאת לעבוד?
"אני לא מבין. יש 3 תפילות ביום. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה ושעה אחת אחרי התפילה, כמעט כל היום היו בתפילה. איך הם יכלו להכריע? הם הרגישו שזה מה שמקרב אותם לד'. זה מה שהם הרגישו. אין פה חובה. מי שיש אנשים שהולכים עם התפילין כל היום. זה חובה ללכת כל היום?! לא, זה התרוממות".
"אז מי שיש לו את ההתרוממות הזו", מסביר הגר"ד לייבל: "מי שמרגיש את ההתרוממות, מי שמרגיש את האש לעשות את הדבר הזה, הוא הולך ועושה את זה ולומד כל היום".
אז המשמעות של האמירה של הרב, היא שאלפי אנשים שיושבים היום בכולל ואין להם את האש - זו אמירה שעלולה להוציא אותם מהכולל.
"אני לא מוציא אותם", הסביר הגר"ד לייבל: "מה הם יעשו? מה שהם רוצים! הם רוצים לשבת בתוך הכולל. ללמוד כמה שעות ושהאישה תעבוד 8, 9, 10 שעות. והם יעשו את הטיפולים בבית ואת הקניות ואת הילדים לרופא. הם יעשו מה שהם רוצים".
אין חשש שהרב מייצר לגיטימציה לנושא הזה, ואנשים יעזבו בהמוניהם את הכולל?
"אנחנו עושים את ההלכה. יש שולחן ערוך. יש נושא לבו. מי שרוצה לעשות רק מה שהשולחן ערוך אומר, הוא יכול לעשות מה שהשו"ע אומר, הוא רוצה להיות מהיחידים, כמו שהביאור הלכה אומר, או שהוא רוצה להיות מ"הנושא לבו" כמו שהרמב"ם אומר - בוודאי שאנחנו נתמוך בו, נחזק אותו ונכבד אותו".
מה צריך, מה בנאדם צריך להרגיש בשביל להגיד אני אוכל לעשות את זה?
"הוא צריך להרגיש שהוא יכול שבאמת הוא עושה את זה, שהוא מקדיש, יש המון אברכים שלא לומדים בלילה - זה לא האנשים שמקדישים את עצמם לתורה, מי שמקדיש את עצמו לתורה - אז כמו כל בן אדם שהוא שקוע במשהו, כמו פרופסור שהוא שקוע בכימיה או במחקר, או במה שאתה מוצא, אז הוא שקוע כל היום וכל הלילה. אז מי שעושה 5 שעות 6 שעות, אתה לא יכול להגיד שהוא שקוע בלימוד".
מדברים על זה שנכון שיש אנשים שפחות מתאים להם לשבת בכולל, אבל עדיף שהם יהיו שם, כדי שהכולל ישמור עליהם "כמו תיבת נח", הרי זה לא פשוט להיות בחוץ, אז מה באמת טוב יותר לעשות?
"צודק, צודק מאוד. יש בעיה פה בארץ. אנשים שיוצאים לעבוד אין להם את המסגרת, אין להם את התמיכה של הקהילה. ולכן יש להם ירידה מסוימת, לכן יש אחוות תורה ועוד ארגונים. אבל אם נראה את המצב בחוץ לארץ, 90% מהאנשים עובדים, והם נשארים בשמירה של השולחן ערוך ודקדוק הלכה. למה? כי הקהילה מכבדת אותם, הם חלק אינטגרלי של הקהילה. ברגע שפה בארץ, חברת הלומדים תחבק אותם, הם יהיו חלק מהבית מדרש, חלק מהלומדים ביחד, הם לומדים בלילה ביחד, הם מתפללים ביחד, הם אחד, אין שום סיבה שזה לא יהיה כמו בחוץ לארץ ויישמרו על עצמם".
עוד הסביר הגר"ד: "אתה לא יכול להגיד אוקיי, אני דוחה כל מי שעובד - לא מחבק אותו, ואז אח"כ להגיד, אתה לא יכול לצאת לעבוד, כי תראה איך הוא נראה העובד".
אך הטענה היא שהעובד הוא מתדרדר ברוחניות. ולכן אנחנו לא רוצים אותו אצלנו.
"למה הוא לא מתדרדר בצרפת? למה הוא לא מתדרדר באנגליה? למה הוא לא מתדרדר באמריקה? למה? כי יש עשרות אלפי מאות אלפי יהודים חרדים, השומרים קלה כבחמורה, בחוץ לארץ? ומחבקים אותם כי הם חלק מהקהילה כי הם לא מרגישים דחויים. וכשבן אדם מרגיש דחוי אז הוא אומר אוקי בסדר אז לא צריך לשמור הכול".
הצגת כל התגובות