נזכרתי השבוע בסיפור מלפני כשש שנים, מפעל נגב קרמיקה מדרום הארץ נסגר בפתאומיות, ועובדיו נותרו ללא מקום עבודה וללא משכורת.
בשעתו הוקם מיזם של מגבית חירום להקמת משענת כלכלית לעובדים, מטבע הדברים המיזם לא קיבל תהודה ציבורית מיוחדת, אין כאן איזו דרמה בומבסטית או טרגדיה סוחטת דמעות, אלא 'בסך הכל' בפעילות חשובה של עזרה לקבוצת עובדים שנשבר מטה לחמם.
רבה הראשי של ירוחם הרב יצחק שלו שהיה מיוזמי המגבית, ציין כי פעילות זו בעלת ראייה חברתית נכונה, מבוססת על המקורות, הוא הדגיש בדבריו כי המעלה הגדולה של צדקה היא למנוע מהאדם ליפול מבחינה כלכלית, ולכן התורם למגבית זו מקיים בכך מצוה גדולה וחשובה.
אין לי מושג איך והאם המגבית בשעתו השיגה את יעדיה, ומה היה בסוף עם העובדים, אבל לעצמי לקחתי את התובנה, וחשבתי לשתף אתכם בה דווקא בימים אלו.
•
אנו חווים ימים מטלטלים, כל כותרת מרגשת יותר מהשניה, ובכיליון עיניים מצפים לראות את תמונות הילדים הקטנים והתינוקות הרכים שנחטפו לרצועת עזה, שבים הביתה אל חיק המשפחות שנותרו לפליטה מהטבח הנורא.
ניתן לומר שמירב תשומת הלב בתקופה זו ניתנים לסיפורי גבורה הרואיים, ולאירועים דרמטיים בקנה מידה גבוה ומעלה...
אך כשנתבונן במבט מעמיק יותר, הרי לציבור הכללי אין באמת הרבה מה לעזור בכל האירוע הזה, כמובן שכל אחד שמקבל את המידע המתפרסם משתתף בליבו מרחוק, וכמובן נושא תפילה לשלום אלו שנשארו שם. אבל החלק החשוב, לטעמי, הוא דווקא החלק הפחות מתוקשר, פחות סוחט נטפי רגש ודמעות, אל לנו לשכוח את הנזקקים ה'רגילים', החולים והמשפחות המתמודדות שמסביב. חס וחלילה שזה לא יקרה!
•
והנה פירוש מעניין מאת הרב שלו: בפרשתנו מבטא יעקב אבינו את החשש מפגישתו עם עשיו, 'יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים', הוא חרד לקיומה של הבטחת הקב"ה: 'וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב'.
ה'בן איש חי' עומד על משמעותה של ההבטחה, ריבוי עם ישראל כחול אשר על שפת הים. הוא מסביר כי ישנם שתי סיבות מדוע לא סופרים את חול הים, הסיבה הראשונה היא מחמת הריבוי העצום שלו, בלתי אפשרי לספור את כולו. הסיבה השנייה מחמת חוסר החשיבות שלו "כי מי יבוא לתפוס עפר בידו ולספור אותו, ואם לא לצורך מסוים, מי בכלל תופס חול בידו? אם לא לצורך בניין" ולכן התורה מדגישה בהבטחת הקב"ה ליעקב כי בני ישראל נמשלו לחול אשר לא יספר, היינו "מרוב", כלומר, מהסיבה הראשונה שהיא ריבויים העצום, ולא חלילה מפאת חוסר חשיבותם.
•
ו'על הדרך', ניתן ללמוד ממשל החול דבר חשוב לחיים, למרות פחיתותו יש בו צורך חיוני שהוא הבנין, בנין יכול להיבנות רק על בסיס החול, וזאת מחיבור הגרגירים שלו. אם כן חשיבותו של החול אינה טמונה בכל גרגיר חול בנפרד, אלא בהתקבצותם יחד הם חשובים, ובעצם תשתית העולם כולו היא על האדמה, שהיא חיבור ענק של גרגירי חול קטנטנים, וזה הבסיס של העולם שלנו.
בשונה מההשוואה לכוכבים שמסמלים לנו משהו גבוה, רחוק מהשגה, החול מסמל דווקא את פשטותם של חיי המעשה, את ההזדמנויות המיוחדת בתוך חיי המעשה, שנראים לעיתים פשוטים ולא נוצצים – כמו חול, אך עלינו לדעת כי אין בנייה בעולם ללא חול! דווקא הפשוט והבלתי נוצץ הוא חומר הבנייה היסודי.
•
רוב העבודה שלנו בחיי היום יום אינה דורשת מבצעים נועזים, ולא פעולות נוצצות ככוכבים, אבל הצרכים הפשוטים קיימים, והאפשרויות לפעול הינם בלי סוף, נדרש מאיתנו לפקוח עין על הצרכים הללו, לצרף עוד ועוד גרגירי 'חול', מתוך תחושת השליחות והשייכות לכלל ישראל, ובכך אנו זוכים להיות בוני ומקימי העולם כולו.
אנו עומדים בפתחם של ימי החנוכה, נחפש בנרות כיצד להדליק את האור בכל מקום חשוך ואפל, גם – או בעצם בעיקר – את המקומות אליהם לא מופנים זרקורי התקשורת והמדיה.
ביחד, כולנו כאחד, נצרף גרגיר לגרגיר, עד שנזכה לגאולה השלימה.