"כל אדם צריך לומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילי" - מאמר זה ביקש להטיל ערך על עצמי על האדם, לגרום לו להאמין בעצמו וביכולותיו, כדי שיפעל כאילו כל העולם תלוי בו, מה שיגרום לו לפעול באופן אחראי.
אולם דומה שגלגול לא נכון של מאמר זה גרם הרבה פעמים לתוצאה הפוכה. אנשים לקחו את הדברים בכיוון ההפוך שלהם: ממחויבות ואחריות לפריווילגיה. מכאן לעולם שבו כל מה שיש בעולם אינו אלא בשביל היהודי. כל מה שקורה על אחרים לא מעניין ולא נוגע עד כמה שהוא לא נוגע אלינו,וה"אלינו" הזה מצטמצם מקהילה לקהילה, "אלינו" – היהודים, "אלינו" – החרדים, "אלינו" – הקהילה הספציפית שלנו, "אלינו" – אנ"ש.
תופעה עצובה זו מביאה לאגואיזם. זהו מחיר ההתכנסות וההתבדלות, מחיר כבד שצריך לשים לב לקרבנות שהוא גובה. התחושה ש"אני ואפסי עוד". אנו מרכז העולם, "נזר הבריאה", כל השאר לא מעניין ולא בעל ערך.
מגפת הקורונה הביאה לידי ביטוי את התופעה הזו בצורה נוקבת. בתחילה יכולנו לחשוב שהזלזול בשמירה על הצעדים הננקטים נגד המגפה בקהילות מסוימות אצלנו נובעות מחוסר מודעות, מסדרי עדיפות אחרים, מאי אמון, מחוסר הבנה של איך עובדות מערכות כלליות, אבל עם הזמן מסתבר שיש לצערנו תופעה אחרת, בעייתית הרבה יותר. לא מדובר בשיקולים אחרים, בסדרי עדיפויות אחרים, בהעדפה של החינוך, של התורה, על פני הבריאות הציבורית, אלא מדובר בבוז.
את התופעה העצובה הזו יכולנו לחשוף במרווח הזה שנוצר בין התנהגות לאור שיקולים אחרים, לבין בוז וחוסר עניין מוחלט. לא רק שפתחו תתי"ם, עשו טישים המוניים וחתונות המוניות, נגד המאמץ הציבורי, אלא התייחסו למאמץ הציבורי הזה כאל משהו שאין עניין להתייחס אליו בכלל. השיקולים הקהילתיים הפנימיים החליטו שאין עניין בכל זה והחליטו על דעת עצמם, ועל חשבון כל הציבור, שמה שמטריד אנשים אחרים, מה שמפחיד אנשים אחרים, הוא לא מעניין ואין כל עניין בכלל לחשוב עליו.
האם קהילות גדולות אצלנו לא התמכרו לתחושת הלבדיות הזו? המחשבה שהם לבד בעולם, שאנשים אחרים, שקהילות אחרות, יהודים אחרים, כלל לא מעניינים כי הם לא חלק מאיתנו?
עלינו לדבר על סולידריות.
חסרה אצלנו סולידריות עמוקה. כזו המבינה שיש אנשים אחרים, הרגישה למאמציהם של אחרים, לחששותיהם, לתקוותיהם, לדאגותיהם ולערכיהם. עלינו להבין שאנו לא לבד וממילא עלינו לפעול בשותפות. זה לא אומר שאי אפשר להתווכח, שאי אפשר להתדיין על שיקולים. אבל גם את מתווכחים, גם אם אנו מצדדים בסדרי עדיפויות שונים, אין כל מקום לתחושת הבוז, לתנועת הביטול, כלפי כל מי שהוא לא אנחנו.
העדר סולידריות זה צריך להעיר אותנו לרגישות. אנו תמיד יודעים להפנות אל מפעלי החסד העצומים שהקימה החברה החרדית, וזה נכון, ישנם אידיאלים של עזרה לזולת, אבל סולידריות היא משהו מעט שונה. סולידריות מבקשת מאתנו לחשוב גם על מי שחש באופן שונה מאתנו, גם הוא בן אדם, גם לא יש שיקולים, גם לו יש נפש, נשמה, רגשות וחכמה. אנו לא לבד.
גם אם יש שיקולים אחרים עלינו לדעת שאנו צריכים למסור דין וחשבון עליהם. אנו לא יכולים לצפצף על כל דבר סתם כך, כי האדמו"ר, כי הקהילה, כי ההרגלים שלנו. אנו צריכים להבין שאחרים עושים מאמצים, שלאחרים יש את החששות שלהם, וממילא שיש לנו דין וחשבון למסור על זה.
אנו צריכים לנהוג ברגישות, באמפתיה, באהבה לאחרים, בסולידריות. הביטול המוחלט של אחרים הוא תופעה הנובעת משבטיות עד גאווה. זאת שבטיות הרואה את כל העולם מבעד לפריזמה שלה בלבד, וזאת גאווה כי זה מוביל לביטול מוחלט של האחרים. ולפעמים גם האחרים שבתוכנו. הזקנים, קבוצות הסיכון שבתוכנו.
האם בסיטואציה הנוכחית עשינו מאמץ לשמור עליהם? האם ניסינו להסדיר בצורה המנסה כמה שיותר לשים לב, לשים לב לסבלם של אחרים?
האם ארגננו מחדש את בתי הכנסת? את הטישים ואת ההתקהלויות?
או שרק חשבנו על השוטרים הקלגסים ועל ה"רדיפות האנטישמיות" וכמו ילדים ניסינו לברוח מהדו"ח?
האם סדרי העדיפויות שלנו הם באמת שאלה של סדרי עדיפויות או פשוט חוסר עניין, העדר מוחלט של התעניינות במצוקותיהם של אחרים, גם אם אחרים לגמרי?
סולידריות, אמפתיה, זה מה שאנו צריכים. כי אנו אף פעם לא לבד. "יתוש קדמנו" גם את זה אמרו חז"ל. קצת יותר ענווה לגבי מעמדנו בעולם תביא לקצת יותר סולידריות.
הצגת כל התגובות