בשנת תשמ"ה, נכד האדמו"ר הקודם של חב"ד - רבי יוסף יצחק שניאורסון, טען כי הוא היורש החוקי של ספרים מספריית אגודת ליובאוויטש. בספרייה זו קיימים ספרים מיוחדים ונדירים, הנחשבים יקרי ערך לחסידות ואף ליהדות כולה, ביניהם פרשנות נדירה על ספרי קבלה ופירושים מופלאים על ספרי תנ"ך.
הנכד הספיק להעביר לרשותו כ-400 ספרים, ללא ידיעת אף אחד מאחראי הספרייה ואף החל לעסוק במכירתם, כאשר בתמורה הוא מקבל סכומים הגונים.
לאחר שסירב לבקשת אגודת חסידי חב"ד להשיב את הספרים, הועבר העניין לטיפול בית המשפט האמריקני. טובי המשפטנים נשכרו לשם כך, ובראשם עמדו עו"ד נתן לוין ושותפו, עו"ד יוסף שוסטק. לכל אורך המשפט, התייעצו עורכי הדין עם הרבי כיצד לבסס את הוכחותיהם לבעלות חסידי חב"ד על הספרייה.
אחת העדויות שהשפיעה על הכרעת הכף לטובה, הייתה עדותה של הרבנית חיה מושקא, בתו של האדמו"ר הקודם ואשת הרבי מליובאוויטש.
בעדותה קבעה הרבנית כי אין כאן מקום כלל לטענה על ירושה פרטית, וטבעה את המושג האלמותי: "הרבי והספרים שייכים לחסידים". כלומר, גם הרבי וגם הספרים שייכים לחסידים, ולכן אין הנכד, או כל קרוב משפחה אחר, יכול לטעון עליהם בעלות.
פסק הדין הסופי שניתן על ידי שופט אפרו-אמריקני, התקבל במזכירות הרבי בבוקר ה' טבת תשמ"ז, קבע כי הספרייה לא הייתה חלק מרכושו הפרטי של הרב יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר הקודם) וכי "בהתאם לזאת, התביעות שכנגד בטלות, מאחר שאין מחלוקת שחוץ מבתורת ירושה אין לנאשם שום זכויות על הספרייה. לאגודת חסידי חב"ד יש זכות בדין בתביעתה להחזרת הרכוש". פסק הדיו אף דרש את החזרת הספרים כולם לאוצר הספרייה החב"דית.
כאשר נודע על כך לרבי, הוא כמובן שמח מאוד והורה להודות לעורכי הדין על מאמציהם.
מאז, מציינים בחסידות חב"ד בהוראת הרבי, את ה' טבת כיום חג.
מקור הביטוי "דידן ניצח" (=הניצחון שלנו), מגיע מהתיאור בגמרא על עם ישראל, שבהושענא רבא, היו יוצאים עם הלולבים בידיהם וקוראים בקול "דידן נצח", כדי להראות כי נחתמו כולם לחיים טובים.
הרבי מליובאוויטש ראה במשפט הספרים מעין קטרוג על הפצת מעיינות החסידות והניצחון הוא בעצם ניצחון רוחני עבור תורת החסידות.
ההוראה לחסידים הייתה להוסיף בשמחה ולימוד חסידות ביתר שאת, בפרט ביום זה. בנוסף, חסידי חב"ד נוהגים לרכוש ספרי קודש לביתם ולהוסיף בכמות ובאיכות של לימוד התורה והחסידות.