מידי שנה בשנה, מיד עם צאת פסח ועוד קודם לכן, הייתי מדרבנת את בעלי, מתי, בצלעותיו: טקס הדלקת המשואות. אני חייבת להיות שם. אתה דואג לזה? והוא דאג.
הייתי מתרגשת ומתארגנת ומכינה את הילדים ואורזת שניצלים בפיתה עם חומוס ותרמוס עם תה, וסוודרים לילדים הפריבילגים (הקטנים נשארו עם סבתא) והייתי עולה על הטוסטוס או על האוטו תלוי במספר הנפשות וצועדת בהולם לב לחגיגה הצבעונית ומלאת רגש הגאווה הלאומי, הפורטת על נימי הלב, הנוסכת כוח ועיזוז בנשמת האומה ומחכה בהתרגשות ובנפנופי ידיים למילים: תעלה המשואה! הכל היה מרגש וכיפי נורא.
עד שהתחלנו לחשוב על זה. בהתחלה, מתי אמר, סליחה, אבל יש כמה בעיות. והוא פרט אותן אחת לאחת, ואני סירבתי לקבל ולשמוע.
לא רוצה, אל תבוא. אבל כרטיסים - תשיג.
לשנה אחרת, אמר לי - אני מצטער, אבל זה לא שייך. ועדיין השיג לי כרטיסים. והלכתי. ואחרי שוך הקרבות ישבתי וקראתי ולמדתי קצת, את דעת הרבי על הנושא, את הבעיות ההלכתיות ואת הרוח הכללית, וצר היה לי. מצד אחד, נפגשתי בדברי אמת, שאין להכחישם. גם אם רוצים. מצד שני, הרגשתי ויתור קשה. עד היום אני מרגישה וזו האמת.
אבל בחרתי בזה, ובלב שלם. וזה רבותי, כאין וכאפס על מה שעובר כרגע על שליחה אחת של חב"ד, חני ליפשיץ שמה.
ליפשיץ, שנבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות, קיבלה ברקס עצבני מוועד רבני חב"ד במכתב שאינו משתמע, החליטה לוותר על המעמד המכובד ומיד התעוררה סערה.
אני לא נוהגת להתייחס לשערוריות בעודן חמות מהתנור, בטח לא כאלה שיושבות לי על הצנטרום של הפיילה, אבל מהבוקר אני מתוייגת ומוצפת שאילתות בפייסבוק ובווצאפ ומשהו פה אומר לי שיש עת רצון ולכן חורגת ממנהגי. בקשה אחת: מותר לחלוק אבל שיתנהל דיון מכובד. הייטרים, אאוט, אהבת ישראל, אין.
נתחיל.
ואולי מהמובן מאליו: המכתב שהוציאו ועד רבני חב"ד הינו נוקשה, קשוח, עם טון מעט מאיים, לא סובלני בעליל ומילותיו הקשות הכו באלפי לבבות בעלבון צורב.
גם אם יש עקרונות, ותיכף נדון בהם מעט, יש דרך להנגיש את הדברים ולומר אותם בצורה שתתקבל על לב. ארבעה וחצי משפטים, חרוצי פסיקים ונקודות, ומעוטרי חתימות שחורות של רבנים (תואר לא ממש פופולרי לצערי, וחבל) ראוי היה להם שיכילו את התמצית של הדרך אותה הם מייצגים, דרכה של חב"ד: אהבת ישראל.
ולגופו: חב"ד היא תנועה רוחנית שהוקמה לאחר שאלפי רבבות ישראל ניגפו בגוף ובנפש מגזירות שמד גשמי ומדרך דתית נוקשה ולמדנית. מדובר היה במהלך אלוקי, אך זה לא היה קל. מאסרים, הלשנות ואינסוף קשיים ניסו לערער את האור החדש שירד לעולם, לשווא.
חב"ד מבוססת על ערכים ועקרונות מהותיים הנוגעים עד עצם הנפש ומעבר לה, וככזו, היא מחויבת לדבר אחד בלבד: רצון ה'. חב"ד אינה עוסקת בפופולריות על אף שהיא תנועה מאוד נאהבת מעצם היותה אוהבת. את הבורא, את ברואיו, כל אדם ואדם.
עדיין, זה לא אומר שכל עיקרון הוא קביל והקצוות מעוגלים, להיפך.
באגרת הקודש "קטנתי" שכתב אדמו"ר הזקן לחסידים לאחר שחרורו ממאסר בעקבות הלשנות המתנגדים (יהודים חמודים, אלא מה) הורה להם הרבי שלא ילעגו למתנגדים ויקניטו אותם גם אם נורא מדגדג להם ולא זו אף זו, אלא שהם צריכים לעשות זאת באמת. מפנימיות הלב.
אדמו"ר המהר"ש הוסיף על כך, שאם אדמו"ר הזקן לא היה כותב את שלושת המילים "במידת אמת ליעקב" באגרת זו, היה לו עוד חמישים אלף חסידים, חמישים אלף!! צבא אדיר. אבל הרבי תובע מדת אמת.
הבנו?
אדמו"ר הזקן ויתר במודע, בראשית ימיה הצעירים של תנועה רוחנית שסימנה איום טריטוריאלי על הסדר הישן - על כוח ציבורי עצום (קחו אושיית פייסבוק, תורידו ממנה חצי מליון עוקבים? אפילו לא קרוב) שיכול היה לבסס את דרכו בחצי מהזמן וברבע מהקושי אך בחר אחרת. וזה בגלל שלוש מילים: במידת. אמת. ליעקב.
אמת.
גם כשהיא לא פופולרית. גם כשהיא נוקבת. גם כשהיא מעצבנת פחד. אפילו כשהיא מסכנת משהו תפיסתי-מהותי אצלנו (כביכול), האמת מנצחת. תמיד.
ומי שבוחר בדרך, צריך להיות ערוך להשלכות, לוויתורים, למסירות נפש גם. אם צריך. חב"ד לא רואה עין בעין עם רעיון הציונות וצריך לומר זאת ברור.
ראשיתה של הציונות הוא בהוצאת הקב''ה מהתמונה והשתלשלותה הלאה רק מנכיחה את העניין. צריך לחדד: עם ישראל, ארץ ישראל - קדוש. שותפות, ערבות הדדית, אהבת העם והארץ, כל הזמן.
ציונות? תלוי איך מגדירים אותה. במהותה הפוליטית נוכחית, ממש לא.
חני, לפני הכל ואחרי הכל ובתום כל הדיונים והפוליטיקות והאכזבות והברבורים המגדריים/מגזריים/ממושטרים - היא חסידה של הרבי.
והיא קיבלה החלטה, לא קלה בכלל. מסירות נפש מהדור החדש. לא בגוף, לא בסיכון פיזי, אלא כזה הנוגע בעצם הנפש: מדד הפופולריות. האהדה.
גם אם המכתב הזה היווה גורם מכריע וגם אם לא, דעתו של הרבי ידועה בנושא, דעתה של חסידות חב"ד ברורה מאוד בגישתה לציונות, ולכל המסתעף, ואמנם נשמר כאן איזון עדין וזהיר של שותפות וערבות הדדית אך קיים גם חוסר הסכמה עקרוני על דברים מסוימים, וזה לגמרי בסדר.
אם לפני שבוע היא הייתה מושא קנאתם והערצתם של אלפי אנשים, היום אף אחד מהם לא היה רוצה להתחלף איתה לדקה.
מדובר בניסיון קשה, צריך להלך פה בזהירות. לא לשרוף את המועדון אבל גם לא לוותר על יסודותיו. וזו גבורה גדולה לעשות זאת.
מסופר על אהרן הכהן, במדרש רבה לספר במדבר, שהיה רואה את נשיאי ישראל חונכים את המשכן ברוב פאר והדר, כל נשיא ביומו עם הרבה חגיגיות וטקס- והוא לא חלק מהמסיבה. חלשה עליו דעתו. במילים אחרות: התבאס.
הנה, עבודת חייו, המשמש בקודש אצל המשכן, מגיעה לרגע השיא שלה, לקליימקס, לגזירת הסרט, למעמד החניכה החגיגי והוא מחוץ לסיפור?
אמר לו הקב"ה: חַיֶּיךָ, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
הם אמנם, מוזמנים מכובדים לטקס ראוותני, חגיגי עם הרבה רעש, הם חונכים את המשכן. אבל אתה? מדליק ומיטיב את הנרות. אתה פה כדי להישאר. יום יום נכנס בקודש פנימה ומעלה את האור שמאיר את העולם כולו. אל תתבאס נשמה של אבא. שלך גדולה משלהם.
ולך חני ליפשיץ, יקירה, אני רוצה לומר: את, שבחרת שלא להדליק את המשואה ולזכות בכבוד הגדול (ואין לי ספק שזו בחירה אישית שלך מעל ומעבר לכל רעשי הרקע) אבל את זוכה להיטב את הנרות ולהדליק יום יום נשמות ולשמש בקודש, להאיר את העולם באהבת ישראל, שלך גדולה משל כולנו.
בטח היום.
הצגת כל התגובות