פרק ב': הרבנית מבריסק, שרה סוניה דיסקין, שיוחסה לגדולי ישראל, זכתה לבוא בברית האירוסין עם רשכבה"ג מתקיפי קמאי המהרי"ל דיסקין זי"ע. הרבנית הביאה עימה לנישואין השניים שלה נדוניה של 40,000 זהובים אותם קבלה מבעלה הראשון.
בחודש אב תרל"ו (1876) עלו בני הזוג דיסקין לירושלים שם רכשו מבנה בן שלוש קומות שלימים כונה 'חצר דיסקין'. זכו בני הזוג דיסקין להקים את "בית היתומים דיסקין" שעד ימינו עוזר ליתומים.
המשכילים יושבי ירושלים לא אהבו את הרבנית דיסקין. הם טענו שהיא השפיעה על בעלה להילחם כנגד הישוב החדש, ורבני ירושלים כהגרש"ס ועוד.
הרה"ח בנימין קלוגר סופר וכתב עיתון 'המודיע', הביא בספרו 'מן המקור' (כרך ג' ירושלים, תשמ"א, עמ' 46) פַּשְׂקֶוויל בשם 'א-חוצפה דיא בריסקער רעבעצין וויל חרוב מאכען ירושלם' משנת תרנ"ו (1896) שנכתב לאחר שעסקני הכוללים בירושלים התנגדו לעמדת הרבנית מבריסק, שיסדה את כולל אמריקה, והללו חשבו שזה יפגע בהכנסותיהם.
החוקרת איריס (הוזימן) בראון[1] טענה שמשכילי ירושלים כתבו את הפַּשְׂקֶוויל האמור כדי לתקוף את יריבתם המרה, וכתבו בין היתר את המשפט: "אייערע ציצית וואס איהר טראגט אויף זיך".
בתוך הפַּשְׂקֶוויל מופיעה שורה: "הציציות שאת לובשת, והכפפות שאת מלבישה לחתול, לא יסנוורו את עיני העם". בשל משפט זה, ישנם שהסיקו שהרבנית דיסקין התעטפה בציצית.
נראה שהמהרי"ל דיסקין נהג כהרמב"ם שאין מוחין באשה שהחליטה ללבוש ציצית, כפי שכתב (הלכות ציצית ג ט): "ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה... אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן", וכפי שפסק הגר"ע יוסף (יביע אומר א, או"ח לט).
לגבי 'גרבי החתול', במקורות נוספים נטען שהיה זה בחג הפסח, והרבנית נהגה כך מחשש שרגלי החתול הבייתי (שבאותם השנים היה נצרך בכל בית כנגד העכברים וכו') יכניסו הביתה חמץ בפסח רח"ל.
יהושע ילין שהכניס את בנו לבית הספר של כי"ח כנגד דעתו של המהרי"ל דיסקין כתב: "הני כלבין דחציפין המלכחי פינכא אצל הרבנית מבריסק, אשר היתה אז המושלת בכפה בירושלים בשם בעלה הרב מבריסק". דברים בסגנון זה כותב ישראל ב"ק בעיתון ה'לבנון', ואליעזר בן יהודה בעיתון ה'צבי'.
הרב י' אורנשטיין התייחס לטענות המשכילים ודחה אותם על הסף, כשהספיד את רבו המהרי"ל דיסקין, אמר שהוא היה כעמוד ברזל כנגד רוח הזמן החדש, ובגלל כן רבו עליו מתנגדיו ומשנאיו ואת אשתו הרבנית שתחיה, שמו מטרה לחיציהם (תולדות מהרי"ל דיסקין, תורה מציון ג חוברות ד, כד ירושלים תרנח).
גם החוקרת נחמה אריאל במאמרה מסיקה שקשה לקבל את הטענות כאילו הרבנית השפיע על דעתו של בעלה שהיה נתון לשליטתה. לדעתה של נחמה אריאל (שחקרה יסודית את הנושא) היה שיתוף פעולה ביניהם, הוא התווה את הכוון והשקפת העולם, והיא תרגמה אותו לחיי המעשה.
מתברר שלאחר פטירתו של מרנא המהרי"ל דיסקין, היו שהגדירו את עצמם כ"תלמיד הרבנית מבריסק".
לקריאה נוספת:
נחמה אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית שרה סוניה דיסקין, הרבנית מבריסק; בתוך: טללי אורות ב', תש"ן, עמ' 41–64
[1] (דילמת הפסיקה הגדולה: בין מצוקת הפרט לצורכי המערכת, אקדמות כ"א אלול תשס"ח עמוד 203)
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות