חוויה לא פשוטה לכל מי שלא עלינו נאלץ להתאשפז בבית החולים במהלך הפסח. לכאורה, ערב ליל הסדר לא שינה דבר: המיטות אותן מיטות צפופות, האוכל באותו טעם של בית חולים (למעט מצה במקום לחם) וגם אותו ריח מוכר לכל מי שהיה לפחות פעם אחת בבית החולים.
אכן, הרופאים עוסקים במצווה חשובה מאין כמותה, הצלת נפשות, אבל כמות הרופאים היא מעטה ומיטת החולה מחכה לבדיקה הפשוטה המון שעות. כמעט כל מי שהיה בבתי החולים בזמן הפסח נתקל במצוקת הרופאים הקשה - אמנם ישנם רופאים תורנים, אבל מומחים - אין.
כך יוצא שבמהלך החג, במשך שבוע שלם, נשארו חולים רבים בלי בדיקות מעמיקות, בלי ביקור של רופא מומחה והכי חשוב: בלי תשובות, מה קורה, מה הסיכון, מה צריך לעשות ועוד.
אומרים לנו שהטכנולוגיה בתחום הרפואה השתכללה פלאים בשנים האחרונות, שבתי החולים ברמה הגבוהה ביותר שיש, שהרמה והאיכות גבוהים מאין כמותם - אבל כולם מתנגשים אל מול המציאות המרה, האמתית.
ומהי אותה מציאות מרה? גם אם הרמה גבוהה, עדיין המיטות הצפופות נשארו כשהיו, ההמתנה הארוכה - לשווא - לבדיקה פשוטה, לביקור רופא, מכלה את כוחם של החולים ואת כל קרובי המשפחה שיושבים ליד מיטתם דואגים וחסרי שינה. עדיין תחכו כל שבת וחג לבואם של הרופאים המומחים מחופשתם, ועד אז תאלצו להיאזר בסבלנות קשה, מעיקה ולעתים מזיקה.
מחכים לרופא שיגיע
ישנן שלוש נקודות חשובות שכל מי, ל"ע, שהיה ליד מיטת חולה בבית חולים מכיר מקרוב וחייבות התייחסות מיידית. הרפואה הציבורית בישראל חייבת לתת את דעתה על כך.
1. במהלך חג הפסח, עקב ריבוי השבתות והחגים שהיו צמודים אחד לשני, היו מקרים שבהם לא היה מענה לחולים שאושפזו בבית חולים. לפעמים זה הרגיש שרק משאירים אותם בינתיים "בחיים" עד שהרופא המומחה יגיע לאחר השבת או החג. כמובן שגם לרופאים בכירים מגיע לנוח, חופשה, אבל פתרון צריך להימצא. לא יכול להיות שחולה שאושפז ביום שישי - פשוט יחכה עד יום ראשון בבוקר כדי לדעת מה מצבו.
2. כל מי שיצא לו לסעוד חולה במהלך היום מכיר בלבו מציאות לא פשוטה: מה קורה עם החולה בלילה? האם משהו שומע את קריאתו לשירותים או לכוס מים? בעוד שבמהלך היום, קרובי המשפחה יכולים להאכיל, לשוחח עמו, להפיג מעט מהקושי להיות במיטת חולה - בלילה המצב חמור פי שתיים. המחשבות לא מפסיקות: אם נהיה עם החולה בלילה, כיצד נתפקד ביום בעבודה, בבית עם הילדים, מצד שני - מי ידאג לו אם לא אנחנו? במיוחד אצל חולים מבוגרים מאד שצריכים עזרה באכילה ובשתיייה, ומי ידאג לפרנסה אם כל יום אנחנו לא עוזבים את מיטת החולה? כל שכן בשבתות וחגים שאז לעתים אי אפשר להישאר ליד החולה.
3. ובכלל שבתות וחגים הם על גבול הבלתי-אפשרי לחולים שומרי מצוות. במדינת ישראל, תשע"ז, עדיין אין פתרון. לא כל בית חולים נמצא במרחק הליכה שאז אפשר לבקר את החולה גם בשבת. חוסר ביין לקידוש וארוחת שבת, עם חולים לידו שאולי לא מקפידים על אווירת השבת, משאירים אותו חסר אונים אל מול המערכת החילונית של הרפואה הציבורית.
מה תעשה אמא שהתינוקת שלה מאושפזת בבית החולים והיא לא עוזבת את מיטתה? מה היא תאכל בשבת או בחג? הרי היא אינה זכאית לאוכל מבית החולים. ישנן עמותות שעוברות מדי פעם בחדרים בימי שישי וערבי חג ופשוט מצילים את האמהות, אבל האם בימינו אנו נזקקים לעמותות לדברים כאלה בסיסיים?
אכן, רק מי שאושפז בבית חולים בשבת או חג, או היה ליד מיטת חולה בימים אלו, מבין את הקושי בלהסתמך על עמותות וקרובי משפחה נחמדים שמביאים אוכל, ומי שאין לו - נשאר בלי כלום. תקווה בינתיים שהשכן שלידך שרואה טלוויזיה בשבת ישתדל להנמיך, ותקווה שאם יש לידך לא-יהודים, שלא הגניבו חמץ בפסח.
והכי חשוב: כל עוד אין פתרון לרפואה הציבורית, כל עוד אין מה לעשות, אם ל"ע אושפזת בערב שבת או חג אתה תאלף לחכות עד יום ראשון בבוקר שאז יגיע הרופא המומחה שיבדוק אותך וסוף סוף תתחיל לקבל טיפול רפואי.
הצגת כל התגובות