נתקלתי לאחרונה בציוץ משעשע, שכבר הספיק להפוך למֵם ושותף בטוויטר אלפי פעמים: "אשתי מאלצת אותנו לשים 5$ ב'צנצנת החיפוש' בכל פעם שאנחנו גורמים לה למצוא משהו שאנחנו מתקשים לאתר בבית. אחרי 13 חודשים של חיסכון, היום אנחנו קונים פורד אקספלורר".
מצחיק. אבל גם לי, כאישה וכאמא, יש את היכולת המופלאה למצוא כל חפץ שנעלם כאילו ניחנתי בזיכרון צילומי. (זה לא המקרה פה.) מאיפה הגיע הכישור העל-אנושי הזה? האם יתכן שזו רק השתקפות נוספת של החברה שלנו שתמיד מלמדת נשים לשאת על כתפיהן את רוב העול של הבית?
לד"ר רובין מילר, שמומחית בהאצלת סמכויות והעברת משימות משק הבית לדור הבא, יש טקטיקה שהיא נוקטת בה כדי לשנות את הגישה הזו של "אמא כבר תסדר הכל" והיא באה בצורה של משפט בן שלוש מילים: "בוא ניזכר ביחד".
נניח שילדי בן החמש מחפש נמרצות את כובע הצמר שלו או את הצעצוע האהוב עליו. באמירת המילים, "בוא ניזכר ביחד", אני מזמינה אותו לעשות את הפעולה הפיזית של לחזור על עקבותיו ובו זמנית מעודדת אותו א) להיות יותר אחראי לחפציו וב) לא תמיד לסמוך על אחרים (להלן, אני!) שיבצעו בשבילו את העבודה של לזכור איפה כל דבר מונח. במילים אחרות, מוטלת עליו האחריות לדעת היכן הדברים שלו מאוחסנים.
ד"ר מילר גם נותנת טיפ כיצד לקחת את השיטה הזו צעד אחד קדימה. "אתם יכולים למעשה לעודד חלוקה של העומס הנפשי המוטל על האמא לבני הבית, באמצעות תכנון מקום מוגדר לכל פריט בבית שלכם", היא אומרת. "עדיין, המפתח הוא להחליט על המיקומים האלה ביחד כמשפחה - אחרת אתן פשוט לוקחות על עצמכן יותר עומס נפשי". (ומשם, נותר רק לאמן אותם להחזיר דברים למקום).