"אתם יוצאים לשבת? אפשר את הדירה?"

"אתם יוצאים לשבת? אפשר את הדירה?" (צילום: שאטרסטוק)

חני, אם לשלושה ילדים קטנים, המתגוררת בבניין של משפחות המחתנות ילדים, משתפת בקושי שלה לצאת מהבית, מבלי לעשות 'חסד קטן' על הדרך:

יום רביעי, דפיקות בדלת. הנה זה מגיע. הבת של קצבורג דופקת נמרצות. אני יודעת מה הולך לבוא עכשיו. אני מנסה להתעלם מהדפיקות. כשהן גוברות אני פותחת בחמיצות. ניחשתי נכון. "אתם יוצאים לשבת?" היא שואלת בקול מתוק וחייכני ואני חושבת בלב. "אני צריכה לדווח לך?". אבל אני רק אומרת: "מוקדם מדי לדעת, תשאלי בערב". האמת היא שאני די יודעת את התשובה, אבל אני מנסה לתכנן את עצמי עם תשובה. תכננו לצאת השבת. אבל השבוע פחות מתאים לי לתת את הדירה. היה לי שבוע עמוס ועדיין מחכה לי סופ"ש עמוס והבית נראה בהתאם. מצד שני אני מכירה את המצוקה של הדירות כשיש שמחות. ויהיה לי ממש לא נעים לצאת מהבית עם המזוודה ולפגוש בגברת קצבורג. אז מה אעשה? אני מתחילה לחשוב על פתרונות.

כשבעלי חוזר, אני אומרת לו: "אולי נצא שבוע הבא במקום השבוע". הוא מסתכל עליי מופתע. "אבל את לחצת עליי להתקשר לאמא שלי להזמין את עצמנו, אמרת שאין לך כח להכין שבת. מה קרה"?

"קצבורג רוצים את הדירה"

"אהה", הוא מבטל באדישות גברית. "זה לא משנה אם תצאי או לא. הם צריכים דירה. לא אותך. אם את לא מביאה את הדירה. זה לא משנה להם אם את בפנים או בחוץ. זכותך לומר לא".

כרגיל הוא לא מבין את המשפט: "לא נעים לי".

ואז הוא ממשיך בדווח נוסף: "וחוץ מזה בשבוע הבא משפחת כהן מחתנים. הם בטוח יבקשו גם את הדירה".

"את יודעת שאת לא חייבת. אבל זה חסד גדול. את זוכרת איך התאמצת למצוא דירות להורים שלך בשמחה האחרונה?"

הזיכרון הזה לא תורם למצב רוח. בערב כשהבת של קצבורג שוב דופקת. אני אומרת לה שאנחנו יוצאים והיא יכולה לקבל את הדירה בשמחה. זה לא בדיוק בשמחה. אבל אני עושה את זה מתוך הכרה בערך החסד. אחת המצוות שמאד קשה לי לקיים. כשאני משאירה דירה אני מארגנת אותה פיקס. כולל סידור ארונות פנימיים. לפעמים אני מנסה להסביר לשכנות שקשה לי להביא את הדירה כשהיא לא מספיק מאורגנת. הן אומרות: "לא משנה. לא אכפת לנו. העיקר דירה". אבל הן עצמן לא היו רוצות להכניס הביתה אנשים כשהבית לא מפוקסס.

•

ביום חמישי בערב יצאתי לאירוע. חזרתי עייפה. אך עמלתי כל הלילה לנקות ולארגן את הבית. בבוקר ארזתי מזוודה. מהרגע שהילדים הקטנים חזרו מהמוסדות הם היו תחת משטר קפדני: לא לזוז, לא לאכול, לא לנשום, לא לבלגן, לא לגעת, לא לשפוך, לא להרוס. למרות המאמצים המרובים, חמש דקות לפני שיצאנו נשפך כוס פטל. בעלי יצא עם הילדים ואני שטפתי את הבית במהירות פעם נוספת. בנשימה טרופה עלינו לאוטובוס. ברוך השם סימנתי וי על המשימה.

•

עכשיו נותר לי כל השבת לחשוש במתח: כיצד הדירה תחזור אליי? בתור מוסרת דירות ותיקה, בדרך כלל התוצאות משביעות רצון. לרב אנשים מחזירים דירה נקייה ומאורגנת ואני אפילו צריכה לנחש האם מישהו שהה בתוכה. זה הדקה שאני נהנית מהמאמץ בערב שבת. מאד כיף לי לחזור לדירה נקייה ומסודרת. לעיתים האורחים משאירים שוקולד ומכתב תודה וזה מחמם את הלב.

אך היו גם מקרים שהחזרה הייתה מפתיעה לרעה. פעם חזרתי לרצפה דביקה ומלוכלכת. פעם השירותים לא היו נקיים. פעם מצאתי עקבות דרך של גרביים במיטה שלי, בקבוק בשידה ומטפחת ברצפה. פעם גיליתי שפתחו לי ארונות והיו שהגדילו לעשות וכתבו במכתב תודה: "תודה על הקולבים המיותרים בארון. בדיוק היה חסר לנו ושמחנו למצוא בארון קולבים. בזכותכם השמלות נשארו מגוהצות לשבת בבוקר…" שמחתי שהקולבים שלי עזרו אבל קצת פחות שמחתי לגלות שחיטטו לי בארונות.

•

אבל מה שקרה הפעם עולה על כל דמיון. מוצ"ש הגיע. הכנסתי את המפתח לחור המנעול בציפייה מתוחה. הדלת נפתחה. ההמולה היממה אותי. האורחים הביטו בנו מופתעים. "אתם כבר פה?" הסתכלנו על השעון במבוכה. חישוב מהיר גילה כי עברו כבר שלוש שעות מיציאת שבת. "אנחנו יכולים לצאת לטייל קצת עד שתתארגנו" אמר בעלי שהתאושש ראשון מההלם. "זה בסדר". הוספתי גם אני. תוך שאני סופרת בהלם את כמות השוהים ביחידה שלי ואת המזרנים הפזורים בכל פינה. "מה? אני צריכה להסביר למשפחת קצבורג שהדירה שלי מוגבלת במקום? מה היא חשבה כשהיא הכניסה לדירה משפחה עם עשר ילדים? ולמה הם לא עוזבים כבר את הבית?"

ירדנו חזרה את המדרגות. כשהגענו לפתח הבניין פרצנו בצחוק. התחלנו לטייל סביב הבניין, תוך כדי שאנחנו בולשים במבטנו אחר המשפחה והמזוודות. אבל הם לא נראו. הילדים התחילו להתעייף ולבכות. התחלנו לאבד סבלנות. בעלי העיר: "כבר עברו 40 דקות, אני עולה לראות מה קורה". אחרי חמש דקות בעלי ירד חזרה עם הבשורה: "הם באמצע לאכול מלווה מלכה. אין ברירה. ניכנס ונארגן את הילדים לשינה, תוך כדי שהם שם. בתקווה שהם סוף- סוף יירמזו וילכו".

נכנסנו הביתה. אחרי הכל זה הבית שלנו. האורחים לא הראו סימני חוסר נוחות. אב המשפחה הציע לבעלי להצטרף לסעודה. התחלתי להשכיב את הילדים, תוך שאני מביטה בדאגה בחפצים הפזורים לכל עבר. אחרי חמש דקות השכנה קצבורג דפקה בדלת. היא רצתה להחזיר את המפתח ולומר תודה. אבל המראה שנגלה לעיניה הפתיע גם אותה. יצאתי החוצה והיא אמרה לי בלחש: "לא נעים לי, אני מצטערת. הם קרובי משפחה של המחותנים. אמרו שהם יבואו בלי הילדים. בסוף הגיעו ככה. 'הם לא כל כך בסדר. הם קצת slow'".

"ומה עושים עכשיו?" שאלתי בקול עייף. מצביעה על הבית שלי שהפך לבית למשפחה אחרת. "הכנסו אליי. תוך חמש דקות אני מסדרת את העניינים". היא ענתה בקול נחוש ועייף. נכנסנו לשכנה. תוך חמש דקות היא 'עזרה' לאורחים לצאת. היא שלחה את שתי הבנות הגדולות שלה לארגן את הדירה ואחרי חצי שעה מתישה נוספת חזרנו לבית מאורגן מחויכים ועייפים. ובעיקר תוהים: מהם גבולות חסד? האם אנחנו צריכים להמשיך להביא את הדירה בכל מצב?