כך "סלע החורבן" הפך לאחד המקומות הקדושים

סלע החורבן (צילום: ישראל שפר)

היום, ב' בשבט, לפני 32 שנים (ה'תשמ"ח), הלך לעולמו גדול מדריכי הטיולים בארץ ישראל, הדוקטור זאב וילנאי, שחיבר מעל חמישים ספרים בקורות ארץ ישראל. ספרו המפורסם ביותר הוא "אגדות ארץ ישראל" בו הוא מצטט מדרשים ואגדות שהיו נסתרות עד ימיו.

גם גדולי ישראל סמכו על מחקריו, ובהוצאת "מכון הרב קוק" הודפס ספר "מצבות קודש בארץ ישראל" מפרי עטו, שמצוטט רבות בספרות החרדית על קברי קדמונינו. וילנאי היה ידיד קרוב לר' שולם גפנר ור' זלמן שפר מחברת "חלקת מחוקק" בנשיאות גדולי ישראל, שביחד לאחר 2000 שנות גלות, גילו מחדש את קברי הצדיקים בארץ הקודש.

לוילנאי מיוחסות הרפתקאות רבות, הסיפור המרתק ביותר שלו שכאילו נלקח מעלילות עלי בבא וארבעים השודדים, הוא אגדת "סלע החורבן" שהיה מקום קדוש ביותר לעם היהודי. הסיפור היכה הדים רבים בעולם התורני.

במהלך אחד מסיוריו בהרי יהודה, בסמיכות להיכן שכיום בית קברות "ארץ החיים" בסמיכות לעיר בית שמש נעצר וילנאי ליד סלע גדול, כשעיניו מזילות דמעות - סיפר את הסיפור הבא:

"כאשר פרץ המרד של היהודים כנגד הרומאים, הורו מנהיגי המרד לכל תושב יהודה להביא אבן גדולה לירושלים על מנת לבצרה כנגד המצור הרומי הצפוי, אחד מאותם יהודים שנשמעו לצו היה מצאצאי שמשון הגיבור, לקח אותו יהודי את הסלע הגדול והחל לצעוד לכיוון ירושלים.

"כאשר הגיע לפסגת הגבעה ראה את העשן המיתמר מכיוון ירושלים, והבין שהעיר נפלה לידי הרומאים, וכעת היא עולה באש. מרוב צער, כוחו לא עמד בו והוא התמוטט תחת משקל האבן ומת. מאז ועד היום, מונח סלע החורבן במקום בו התמוטט האיש, ומשמש כעד אילם לחורבנה של ירושלים".

מרתק לדעת שהמקום היה מפורסם ביותר, תיירים מכל העולם ומשלחות נוער מטעם משרד החינוך היו מגיעים אליו, דבר שגרם לכך שבמחלף המפורסם "שער הגיא", בין השלטים ירושלים ותל אביב, היה שלט הכוונה לכיוון "סלע החורבן".

כאן מגיעה הפרסה הגדולה, בסוף ימיו, בספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך", הודה וילנאי שהוא בעצמו חיבר אגדה זו, "אלא שמתוך צניעותי ציינתי, משפרסמתיה לראשונה בשנת תרפ"ח ששמעתיה מילדי הרטוב, שנים רבות אחרי כן, אחרי קום המדינה, נזדמן לי בוקר אחד לקרוא בעיתון ידיעה שעוררה בי הפתעה וצחוק גם יחד.

"מזכיר משרד הדתות הכריז על סלע החורבן כעל מקום קדוש, והזמין אנשים נכבדים להשתתף בהכרזה חגיגית זו. במעמד זה סיפר את האגדה שחברתי בתורת מסורת מני קדם. הוא לא הזכיר כמובן את שמי, וגם לא מצא לנחוץ להזמינני אל טקס הקדשת הסלע שבזכותי היה לאתר קדוש".

כעת קוראים יקרים, שבו טוב על הכסא, כי המשך הסיפור מבדר במיוחד.

טקס ההכרזה על סלע החורבן כמקום קדוש, נערך ביולי 1950, והוא היווה חוליה אחת בשרשרת מקומות קדושים שהוכרזו על ידי מנכ"ל משרד הדתות דאז, הרב שמואל זנגוויל כהנא.

מרבית המשתתפים בטקס היו תושבי המושבים באזור, התושבים שיתפו פעולה באופן מלא עם משרד הדתות בניסיונותיו להפוך את האתר לאתר קדוש, מספרים שהתושבים המקומיים נהגו להתפלל, לקרוא בתורה ולתקוע בשופר ליד הסלע.

בהמשך ספרו, מתאר וילנאי את אשר התרחש בעודו מוביל סיור לסלע החורבן: "זמן מה אחרי כן, ואני מוביל סיור מדריכי נוער במעלה השביל המוביל אל סלע החורבן, ראיתי לפתע תימני מתושבי המושב הקרוב אשתאול, והוא רץ אחרינו נרגש וקורא. בהדביקו אותנו ביקש מעמנו שנכסה ראשינו ונדליק נרות ליד הסלע, כי הסלע הזה הוא קדוש מדורות קדומים, מימי אבותינו זכרונם לברכה, והוא עצמו, בהגיעו לסלע נשקו בהתרגשות רבה...".

יש לזכור שבאותם ימים רוב המקומות הקדושים, היו בידי ירדן, כגון הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף ועוד, ולמשרד הדתות הייתה בעיה קשה - הרי למעלה משבע מאות אלף איש הגיעו לארץ תוך שנתיים מיום הקמתה, כולם חפצו לבקר בשריד בית מקדשינו, ולא נותרה ברירה לשלטון, אלא להנפיץ המוני קברי צדיקים ברחבי המדינה החדשה שזה עתה הוקמה.

בעניין הזה מפורסמת מליצתו של האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור, שהיה מי שתמה באוזניו על גורל פרנסת חברות האוטובוסים שנוסעים מידי "ליל שישי" לקברי הצדיקים בגליל, והרי ב"תחיית המתים" כל הנסיעות לקברים יתבטלו?

ענה האדמו"ר בחריפות האופיינית לו: "אל דאגה, מהקברים בגליל אף אחד לא יקום ויוכלו להמשיך בנסיעות גם לאחר ביאת המשיח".