אני אלון (37) מתל-אביב. נשוי למיטל (33) ואב לשלוש בנות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
תמיד הייתי איש של חברים, והיה לי עבורם פינה חמה בלב, פינה שפונתה במיוחד בשבילם. היינו נפגשים המון בזמנים שהיינו מקדישים לכך, יושבים ומשוחחים, מנתחים יחד סוגיות שונות, ובעיקר שומרים על נאמנות בין כולנו. נאמנות זו היא אחת התכונות שחייבת להיות בכל חברה מתוקנת, שמביאה עימה יחסי גומלין ונתינה עצומה בין אחד לשני.
אחד החברים שלי, הוא רועי (39). הקשר שלי איתו היה מאוד חזק, תמיד הרגשתי טוב ובטוח בחברתו, והאמנתי בקשר שלי עימו. הקפדתי גם לטפח את הקשר הזה, כי תמיד היה לי כיף כל כך לתת לאדם הזה, שידעתי עליו שהוא נאמן לי, ותמיד הוא יהיה בשבילי שם כשאחפש למי לפנות.
מכל החברים, רועי היה סוג של דמות מוערצת. כולם אהבו אותו והעריכו אותו, והרבו תמיד להתייעץ עימו. גם אני. בשבילי רועי היה לא רק חבר שכיף ליהנות איתו יחד, אלא איש סוד עם חכמה ששווה להיפתח אליו.
• • •
יום אחד הוא הציע לי להצטרף אליו יחד לטיול לפראג, בירת צ'כיה. עבורי זו הייתה הזדמנות, בפרט שדווקא שם עדיין לא ביקרתי. נתתי לו את אישורי להצטרפות, וסגרנו כרטיסים. ביקרנו יחד בגשר קארל הידוע, בבית הרוקד ובמוזיאון הלאומי, ומה לא.
בדרך חזרה מפראג, המסלול שלנו היה לעבור דרך בודפשט, לשהות שם יומיים, ולחזור לישראל. מיד כשנחתנו בבודפשט לקחנו את הטרולים שלנו מתא המטען הנמצא מעלינו וירדנו מהמטוס. פסענו יחד לעבר מסלול הכבודה, ממתינים למזוודות.
ואז, רועי מבקש ממני את הדבר הבא: "אלוני, תשמור לי רגע את הטרול שלי, אני רץ שניה לשירותים". נעניתי בשמחה, אבל לא תיארתי לעצמי מה הולך לקרות.
בעודי אוחז ביד אחת בטרול של רועי, וביד השנייה בטרול שלי. ניגשים אליי זוג שוטרים חמורי סבר, אחד מהם שאל אותי באנגלית:
בצעדים מדודים ובלחץ גדול, הם לקחו ממני את הטרולים, לקחו אותי למקום צדדי, אבל עדיין אל מול מאות האנשים שם. הם החלו בחיפושים קדחתניים בגופי. הורידו לי את הבגדים חוץ מבגדיי הפנימיים, וחיפשו בכל מקום העולה על רוחם. הספקתי לראות כמה מהאנשים שם, מצלמים אותי כאחד הפושעים. ביקשתי לזוז למקום מסתור, אבל הם המשיכו.
ואז הגיעו כלבי הגישוש, לנסות לבדוק היכן שהשוטרים לא יכולים, לא היה לי רגע מלחיץ ומביש כזה בחיי. כמה מהישראלים שהיו איתנו בטיסה מפראג, הביטו עליי ברחמים, לא יודעים איך לעזור ונושכים שפתיים.
"אני יכול להבין מה אתה רוצים ממני?", שאלתי בכעס.
"תמתין בסבלנות". צעק עליי השוטר.
מיד הכניסו אותי לחדר צדדי, יחד עם עוד שוטר שאחז בי בכוח. בחדר פגשתי את רועי עם שוטר נוסף, והוא שאל את רועי בנוכחותי:
הבטתי בחברי הטוב, הוא היה נראה מבולבל ולחוץ, עם המבט הזה שאומר לי: "סתום, פשוט תסתום". ואני, עומד נבוך, מבין שיש כאן בעיה שחבר שלי ממתין לצאת ממנה. השוטרים מביטים בי, מנסים להוציא ממני מילה. ובדיוק אז אני מתחיל להבין, שחבר שלי הטוב, ניסה להפיל אותי בפח.
"זה לא שלך?", שאלתי את רועי.
"לא", הוא ענה בהחלטיות.
שעתיים תמימות, המתנתי בחדר, עם חוקר אכזרי שניסה להוציא ממני הודאה על מה שלא עשיתי.
עד שהגיע אליי השוטר כשהטרול שלי בידו, התיישב על הכיסא מולי ואמר בשקט: "זהו, אתה יכול ללכת".
שאלתי, מה קרה?
"תפסנו במזוודה של החבר שלך, 3 ק"ג קוקאין", הוא השיב.
היה קשה לי להאמין שזה הסיפור, שאלתי אותו: "אתם בטוחים שזו המזוודה שאני החזקתי?". השוטר הביט בי מבט קשוח ואמר בהונגרית ממהרת: jó szerencsét (בהצלחה), קם ויצא מהחדר.
את השהות בהונגריה לבדי הקדשתי להמון מחשבות, למרות כל הפחד שאחז אותי והבושות שעשו לי, ניסיתי להבין איך יצאתי מהסיפור הזה בלא כלום, אחרי הכל מצאו אותי עם סמים בתוך מזוודה. והכי היה קשה לי, איך רועי יכול לעשות לי את זה, החבר האמיתי והנאמן הזה, אותו כל כך אני אוהב ועליו אני כל כך סומך.
כעבור יומיים, לפני חזרתי לישראל, כבר עודכנתי דרך חברים שלי, שרועי עצור בהונגריה וממתין לראות שופט.
בסופו של דבר, נגזרו על רועי 5 שנות מאסר בפועל בכלא ההונגרי.
• • •
עכשיו שימו לב לתופעה הבאה.
רועי השתחרר מהכלא לפני ריצוי העונש שהוטל עליו וחזר לישראל, כשהיינו נפגשים יחד כל החברים, רועי הצטרף ברוב הפעמים. וכאן קרה דבר קשה: הוא היה אומר לי שלום, אפילו נותן חיבוק כאילו כלום לא קרה. הוא היה מקפיד לעשות זאת בכל מפגש, ולהפגין מול כולם אהבה וידידות אליי. זוהי שיטת "הקטנת אירוע", סוג של הקטנת ראש, שנותנת לכולם להבין שהכל בסדר. אפילו מילה אחת של התנצלות, לא יצאה ממנו עד עתה.
היה לי קשה לראות את התמונה הזו שהוא היה מקפיד להראות לכולם. וזה בעצם החלק הקשה ביותר שהרגשתי בכדי להצליח לנקות את עצמי, איך אינו יכול לעמוד מולי, ולדבר על זה, והוא נחבא אחרי תמונה כל כך לא אמיתית.
התנצלות לא תחזיר את המקרה המביש הזה כלא היה, ואין מטרתה בכלל לקבל כבוד או תשומת לב מרועי, מטרתה היא לנסות לבנות מחדש את מערכת האמון הכל כך פגומה שנשארה, על ידי המודעות של רועי על איך שחשב בכלל לעולל לי, ועוד עשה את זה וסיכן אותי כל כך.
כל רגע שהוא לא הצליח לבוא כמו איש בוגר ולהתנצל, הפכה אותו לילד חסר אחריות שהכבוד מוציא אותו מדעתו, והוא חשוד על דברים הכי קשים מבחינתי.
את רועי מחקתי מחיי, עם כל הקושי העצום של החבר הטוב שהיה לי, של איש סוד נבון וחכם, הוא ברגע אחד הפך להיות אויב גדול עבורי. נכון, זו הייתה בחירה שלי, אבל היא הגיעה מירידה גדולה בביטחון שלי, ועם קושי עצום רק על המחשבה, שניסה להפיל אותי בהברחת הסמים שלו. המחשבה הזו לא נתנה לי מנוח, וגרמה לחוסר אמון חברתי עם שאר חבריי, דווקא בגלל הקשר החזק שהיה לי עם רועי.
אחרי עבודה רבה, הצלחתי לנקות את עצמי, זה לקח לי זמן דווקא בגלל חוסר המודעות של רועי לרגשותיי. ברור לי שאם היה מצליח להתבגר קצת ולשבת מולי, ולהסביר לי את מצוקתו ואת נכותו הרגשית, זה היה קורה מהר יותר, ובקלות.
• • •
בפרשתנו מסופר על יוסף, האח שאחיו קינאו בו, והיו מסוגלים לעשות הכל בכדי לוותר על קיומו. ואז הם מגיעים לרגע הכי דרמטי בחייהם: המפגש עם אותו אח שעומד מולם, והם עדיין לא יודעים שזה הוא והוא שומע אותם. יוסף לא עושה להם הנחות, הוא בכל המהלך מנסה לבחון אותם עד כמה הם מודעים למעשיהם, ומבינים את עוצמת הפשע שביצעו בו. זה החל במאסר שמעון, ובלקיחת בנימין לעבד, לראות איך יגיבו כשלוקחים להם אח.
יוסף היה בדרגה גבוהה של אמונה, לא היה ניתן להטיח בו מילים כמו: 'הכל משמים, כך רצה ה', מה אתה בכלל עוסק בפשע אחיך", אז למה עשה להם כך? האם רצה יוסף, לשמוע סליחה? האם זה מה שחשב להשיג בהתנהגותו אליהם?
מסביר האור החיים הק': שלבסוף, יוסף לא סלח כי אין זה בסמכותו לסלוח. כי חטיפה ומכירה של אדם הינה עבירה שבין אדם למקום ולכן אין הנגנב יכול לסלוח. יוצא שבעצם כל רצונו היה שתהא בהם אותה המודעות בה אנו עוסקים, ורק כאשר ראה שהם מודעים למה שעשו, התוודע אליהם.
זהו, מבחינתו של יוסף, המודעות בעיצומה, רק עכשיו ניתן לפתוח דף חדש באמת.
• • •
הקושי להתנצל ולעמוד באחריות ובבגרות למי שעשינו לו עוול ונהגנו בו בחוסר אחריות, הוא קושי שמגיע מה'כבוד' וגאות הלב האופפים אותנו, וממחשבה מסוימת שאם נגיע לרגע הזה, אנחנו יוצאים לא שווים או לא אחראיים. אז יש את אלו הבוחרים להקטין את פגעיהם אשר פגעו, יש המציעים לנפגע לקבור אותם ולהיפטר מהם למען יהיה ניתן להתחיל דף חדש. הם צודקים שזו העבודה של הנפגע, אבל היא תיעשה רק אחרי המודעות של הפוגע, שיוכל לגשת ולעמוד כמו גדול מול הפשע אותו ביצע, היא המודעות שממנה ניתן להתחיל משהו חדש אצל שני הצדדים.
רק ככה נוכל לייצר חברה מתוקנת וראויה, משפחה תומכת ואוהבת, וקשר אמיתי בין אנשים שיחזיק לאורך ימים ושנים.
אני לא מוטרד כי שיקרת לי, אני כועס כי מעתה ואילך לא אוכל להאמין לך.
הצגת כל התגובות