הנוצרים ששומרים על בית חב"ד | הצצה למה האמריקאים באמת חושבים על ישראל

הרב שייע בחלוקת אוכל כשר (צילום: באדיבות המצלם)

כדרכם של משפחה, בעודי משוחח טלפונית עם דודי היקר הרב שייע טננבוים, שליח חב"ד בדסטין, פלורידה, על עניין מסוים, שאלתי אותו איך מתייחסים אליהם התושבים בסביבה. הוא הפתיע אותי ואמר ששולחים להם מתנות ומתייחסים ליהודים בצורה יפה ככל האפשר.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בשיחה מיוחדת שהקדשנו רק עבור הריאיון, ביקשתי ממנו שיחזור לימים הראשונים בשליחות, יפתח צוהר לאתגרים שהם חווים וישתף על 'החיים שאחרי' אירועי שבת – חג שמחת תורה שהתרחשו אומנם בישראל, אך השפיעו על יהודים בכל העולם.

עוזבים את הקן לטובת לימודים

"עד החתונה היה ברור לנו שאנחנו יוצאים לשליחות כבקשת הרבי מילוובאוויטש. כבר אז, לפני ח"י שנים, לא קל היה למצוא שליחות. לא כל אחד זוכה. חיפשנו מקום והגענו למקום שנקרא 'דסטין'. זה בצפון מערב פלורידה, תשע שעות נסיעה ממיאמי. חור שכזה. המקום כאן זה לא הפלורידה שכולם מכירים. כל מי שחושב שהוא מכיר מקום מסוים בפלורידה - זה לא זה. ממש סוף העולם שמאלה.

"בעבר היה לקהילה כאן בית כנסת קטן ספרדי וקהילה שהלכה ודעכה. כשהגענו לכאן, לא בתור רב הקהילה, מיד הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. 'הנה הרב שלנו, הם אמרו לי. 'זה בית הכנסת, אנחנו כאן לכל מה שאתה צריך'.

"בשנים עברו, כאמור, הקהילה הלכה וקטנה, כל מי שיש לו ילדים ושכל – עבר למקום אחר. אנחנו כמובן המשכנו בפעילות ועם הזמן הקהילה שלנו גדלה מעט".

מדובר בעיקר בפעילות של 'אחד על אחד' או שיש אירועים קהילתיים?

"יש לנו פעילויות קהילתיות. היה כאן ליל סדר עם כשמונים - תשעים אנשים. בחנוכה היו 250 אנשים בהדלקה המרכזית. בשבת רגילה אנחנו נלחמים על המניין, כמו בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה כאן".

מה האתגר הכי גדול בשליחות שכזאת?

"כעת זה הילדים. הילדים שלנו לומדים באינטרנט במה שנקרא 'בית ספר נט' שעל ידי 'משרד השלוחים'. זה פתרון עצום. שמענו מהורים שהיו בשליחות לפני שהוקם 'בית ספר נט' שזה היה עולם אחר לגמרי. אז זה שיש את בית הספר הזה, זה אכן עוזר המון, אבל עדיין הם עוזבים את הבית בגיל צעיר מאוד בשביל ללכת ללמוד במוסדות רגילים. הגיל הרשמי זה באזור בר המצווה, אבל הבן שלי עזב ללימודים כבר כשהוא היה בן אחד עשרה".

"בנוסף", ממשיך הרב שייע ומשתף, "לקטנים קשה שאין כל כך חיי חברה. אין ילדים יהודיים כל כך בגיל שלהם. אנחנו משתדלים כמה שאפשר לקחת אותם בכל הזדמנות לכינוס השלוחים, קעמפים, נסיעות למשפחה בארץ ועוד, כדי שילמדו, כמה שאפשר, איך להיות עם ילדים בני גילם.

"ואכן, כשהם מגיעים לבתי ספר שהם גדלים – אנחנו רואים שקצת קשה להם עם חיי חברה חדשים. קשה להם להסתגל".

כמי שגר באזור כזה שדורש פעילות שונה ממקום מרכזי והומה, איך וכיצד זה משליך על ההתמודדות הזוגית? הן יוצא שאתם יחד כל היום...

"שמעתי בשמו של הרב מענדי גרליצקי, דוד שלנו, שהוא כתב על הקורונה שהיו כאלה שאמרו שזה הביא להם בעיות וקשיים והיו כאלה שאמרו שזו התקופה הכי יפה וטובה וכי הם למדו להכיר יותר אחד את השני.

"אז ככה, גם אצלנו, ב"ה, יש לי שעות עבודה ואני יוצא לבית חב"ד. האישה והילדים חלק מהפעילות. אומנם אנחנו נמצאים הרבה יחד, אבל לא משעמם. אדרבה, זה מביא רק תועלת".

הרב שייע ממשיך ומספר: "בשביל מקום כזה קטן כמו שלנו אנשים אומרים לי 'אתה כל כך 'ביזי'', הם שואלים אותי 'מה יש לעשות כאן', אבל הנה, כעת ממש אני בנסיעה לאדם במרחק חצי שעה נסיעה מכאן, וכל זה רק עבור אדם אחד. משם אמשיך לעוד ילד נוסף ללמוד לקראת בר המצווה. אם כבר אני בדרכים אז במקום ללמוד ב'זום' נלמד היום פרונטלית. יוצא שאני הרבה בפגישות אישיות יזומות".

הכבוד של הנוצרים ליהודים

"כמו כל יהודים, בכל מקום בעולם, היינו בשוק גדול. היו כאלו שנכנסו כאן לדיכאון. אנחנו - כמו שלוחים של הרבי - לא נתנו לעצבות להשתלט. עשינו עד כמה שיכולנו שמחת תורה בכל הכוח.

"בהמשך, היה מפגש שהזמינו אותי לדבר בו. מדובר ברפורמים ליברלים. הם הרגישו שכולנו יהודים ו'בוא נביא את הרב להגיד כמה מילים'. בתור ישראלי ורב, הבאתי את המבט שלי. האווירה כשנכנסתי הייתה כאילו אנחנו לפני שואה, הם היו מדוכאים לגמרי. אחרי הפגישה ודברי החיזוק שמסרתי הם יצאו מחוזקים מאוד.

"סיפרתי להם שאני לא מסתיר את היהדות שלי, אני הולך עם כיפה, כובע וציצית בחוץ. בשבתות אני עם סיטרוק וטלית. אי אפשר לטעות בי, ואני לא מקבל שום קריאות לא חיוביות, להיפך. מאז שזה קרה פנו אלי מהמשטרה המקומית והם מציבים שמירה קבועה ליד הבית חב"ד ללא תשלום. הם תמיד בודקים שאנחנו בטוחים. יש אנשים – אפילו יותר מדי – נושאי נשק, שהתנדבו לשמור על הבית חב"ד. כל שבת מגיעים קבוצה ששומרים, וקבוצה שבאים כל יום ראשון לפעילות שלנו. הם שומרים בכניסה. מסתובבים מסביב הבית חב"ד. מקצועיים ממש. הם עושים זאת ללא תשלום ולא מחפשים תמורה. אדרבה, זה זכות בשבילם. הם גאים בזה.

"תופתע, מדובר בנוצרים אדוקים, שמרנים. הם לא אוהבים את ה'שטויות' הללו בעולם והתקשורת. הם אוהבים את היהודים בכלל ועכשיו בפרט. זה בשבילם כבוד וזכות".

אני מביע התפעלות והרב שייע ממשיך: "חוץ מהם, אנשים רבים שלחו לנו מתנות, כתבו אימיילים, התקשרו, שאלו מה אפשר לעשות, שלחו תרומות. שבועיים אחרי האירוע עשינו אירוע תמיכה בישראל. הגיעו אנשי ממשל מהאזור, ראשי ערים, נציגי המשטרה, המון יהודים שככה ביום יום לא רואים אותם. גם גויים הגיעו. הייתה תמיכה לא נורמלית".

הרב שייע מעיד: "אני מכיר אנשים שלפני האירוע היו מדוכאים והם יצאו מהאירוע ואמרו 'וואו – לא כולם נגדנו', 'העולם אוהד אותנו'. יש אנשים טובים באמריקה שהם אוהדי ישראל בצורה מטורפת. לא תמיד שומעים את קולם. הם לא רוצים להפגין או להתראיין לתקשורת אבל הם אוהדי ישראל. אנשים נורמליים שמבינים שיש מלחמה של הטוב והרע".

ובכל זאת, הרבה שלוחים ורבנים מסתובבים עם נשק...

"כן. בארצות הברית להוציא רישיון לנשק זה דבר קל. הרבה שלוחים ורבני קהילות – בעקבות אירועים שקרו – מחזיקים כלי נשק. עליהם או לפחות בבית הכנסת, לכל מקרה שלא יבוא, בעז"ה, וכך גם אני".

הסיבה המפתיעה להנחת התפילין

ולסיום, דווקא מהמקום בו אתה נמצא, ספר לי סיפור השגחה פרטית שלא תשכח לעולם?

"אנחנו פוגשים כאן יהודים במקומות לא צופיים בצורה שמימית. איך שעברתי לכאן היו ספיקות לי גדולים. היו כמה שאמרו שזה מקום קטן ואין יהודים. שכרתי בית לשנה, עקרתי את המשפחה ועברנו לכאן. לאחר ראש השנה אני הולך לבית הכנסת בהרגשה שהיום אמצא יהודי. היה יום חם מאוד ולא היה איש ברחוב. לפתע אני רואה אדם אחד, מבוגר. אני אומר לו באנגלית 'בוקר טוב'. הוא עונה לי. רגע לפני שהוא ממשיך בדרכו אני שואל אותו על יהודים בסביבה והוא אומר לי שהוא לא מכיר כאן יהודים. אם הוא אפילו לא מכיר יהודי אחד – זה לא סימן טוב. אלא שרגע אחרי הוא מפטיר 'חוץ מהעובדה שסבתא שלי הייתה יהודייה'. אמרתי לו 'וואקלם טו דקלאב', ברוכים הבאים למועדון".

"ועוד סיפור אחד על נשמה יהודית", שח הרב שייע, "היה ישראלי אחד שמגיע מרקע מאוד שמלאני. נאמר זאת כך, אם הוא היה בארץ לבטח לא היינו בקשר, אבל כאן אנחנו בקשר הדוק.

"לקח לו זמן להסכים לתפילין כי הוא לא הבין למה זה טוב, אבל אני לא שאלתי אותו ופשוט קניתי לו תפילין. הבאתי לו ואמרתי לו מבחינתי תשלם לי אפילו עוד חמש שנים. לאורך הזמן הוא אכן שילם עליהם.

"יום אחד הוא נכנס ואומר 'תראה אני מפעם לפעם מניח תפילין אבל אני לא רואה בזה שום דבר דתי, פשוט אני מרגיש כאן שאני מתבולל בין הגויים ואני רוצה משהו שיבדיל ביני לבינם'. חייכתי ולא אמרתי לו שזו הדרך של הנשמה להגיד לו 'אני רוצה יהדות'".