אחד ממאפייני הימים שבין זיכרון לעצמאות, הוא ללא ספק ההמנון הלאומי ‘שירת התקווה’, המושרת בכל אירוע ממלכתי ברחבי המדינה. בימים אלו, לפני שנים, עיתון 'המחנה החרדי' פתח בידיעה הנרגשת הבאה:
מסתבר כי הציונות נכשלת שלב אחר שלב גם בחינוכה שלה. השבוע נערכה בדיקה אקריאית בקרב מסיימי בתי הספר התיכוניים והסתבר, כי מחצית מהם כלל אינם יודעים בע"פ את מילות ה"המנון הלאומי" -התקווה -המסמל את תקומתה של "ישראל החדשה" והלא דתית...הציונות פשטה את רגלה פחות מיובל שנים לאחר הקמת מסגרתה
והעיתון ממשיך:
דרך אגב, המנון "התקווה" של הירש אימבר הוא אולי היחיד (להוציא המדינות הקוימוניסטיות לשעבר) ששם השם אינו מוזכר בו כמו למשל בהמנון הבריטי בו למשפט "הא-ל הגן על המלכה" ישנה משמעות מרכזית...
לגבי העובדה שתלמידי התיכון אינם יודעים את המנון, סקר עדכני בהחלט יכול לשפוך אור, נבדוק וניווכח. אך האם שם השם לא מוזכר בשירת התקווה כאן יש מקום לדייק.
התקווה או תקוותינו
ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, "התקווה", מקורו בשיר ארוך יותר בשם "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר. אימבר החל לחבר את השיר בשנת 1878 בעיר יאש שברומניה. הוא המשיך לכתוב בתים נוספים במהלך השנים, והשיר המלא, בן תשעה בתים, פורסם בספרו "ברקאי" בשנת 1886. תחת הכותרות: "לבקשת אחד הלאומים הנודע".
גרסתו המוכרת היום של "התקווה" היא גרסה מקוצרת הכוללת חלקים משני הבתים הראשונים של השיר המקורי. השיר נכתב במקור בהברה אשכנזית, מה שהשפיע על משקלו ושונה מההטעמה המקובלת כיום בעברית ישראלית.
אחד השינויים המשמעותיים ביותר בנוסח היה בפזמון החוזר. הנוסח המקורי של הפזמון היה: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה"
נוסח זה שונה, בעריכתם של דוד יודילוביץ וחבריו מראשון לציון, לנוסח המוכר יותר כיום: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן ירוּשָׁלַיִם". מאוחר יותר נוספה המילה "בַּת" לנוסח, והגרסה "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" הפכה לגרסה השלטת ועוגנה בחקיקה.
השיר המקורי של אימבר כלל, כאמור, תשעה בתים. ואילו מנון המדינה כולל רק חלקים משני הבתים הראשונים. עובדה זו מעוררת לעיתים קרובות דיון לגבי השורות הרבות שהושמטו מהגרסה שהפכה להמנון, ושאין רבים מכירים אותן היום. חלק מהמבקשים לשנות את ההמנון הנוכחי דווקא הציעו "להחזיר כמה מן הבתים הנפלאים שהושמטו מן השיר המקורי".
שני הבתים שסיימו את השיר המקורי מבטאים היבטים שונים של התקווה היהודית. הבית שלפני האחרון (השמיני במקור) מבטא את רגש האהבה הלאומית ותקווה לרחמי שמיים: "כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת הַלְּאוֹם בְּלֵב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם, עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַּם הַיּוֹם כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם"
והבית האחרון (התשיעי במקור), שתי שורות מתוכו דיברו אל ליבו של שמואל כהן, האיש שהתאים את הלחן לשיר, מדבר על הקשר בין קיומו של העם היהודי לבין קיומה של התקווה: "שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי, אֶת קוֹל אֶחָד חוֹזֵינוּ, כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי – גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ!"
בתים אלו ואחרים מהגרסה המקורית נותרו מחוץ לנוסח הרשמי של ההמנון.
עם הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, שירת "התקווה" סיימה את טקס הכרזת העצמאות בניגון התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית. למרות מעמדו דה-פקטו כהמנון, "התקווה" עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב-10 בנובמבר 2004, אז תוקן "חוק הדגל והסמל" ונקבע מעמדו הרשמי. בשנת 2018, מעמדו כהמנון הלאומי עוגן גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.