את אחי אנוכי מבקש // שלמה נאמן

כותב השורות, שלמה נאמן (צילום: בני זוקה)

שריפה אחים שריפה, כואב אחים כואב. כאב זה מגיע מתוך השיח הציבורי שנובע ממערכות הבחירות הבלתי פוסקות, והכאב הזה הולך ומחריף. כנראה זהו הטבע של הליך הבחירות כאן – להדגיש את ההבדל. רק שבמקום להתמקד במה שמבדיל לטובה את אחד הצדדים, מתמקדים במה שמבדיל לרעה את הצד השני.

כנראה שאם לא הצלחנו להכריע במערכת בחירות, אז בזאת שמגיעה אחריה עלינו להדגיש עוד יותר את ההבדלים כדי לגרור את הציבור להכרעה הנכונה לדעתנו. ואם לא הצלחנו שוב, אז בזאת שאחריה... וכך מתרחש לנגד עינינו מצב של "דרדור אמצעים" הסברתיים. אם מקשיבים לכל הקולות מסביב, ניתן להסיק שלא נמצאים בתוכנו אנשים הגונים, מוכשרים ומוסריים אשר מאמינים בצדקת דרכם הרעיונית, כיוון שכולנו נוכלים, מושחתים, בוגדים וחלשי דעת.

האם נסתמו כלל הטענות הענייניות שישכנעו את הזולת להצביע למפלגתנו? עושה רושם כבד שכן...

אנו עדים למאבק פוליטי-אלקטורלי נגד הציבורים החרדי והדתי לאומי אשר לא גובל באמצעים כך שהביטויים הפוגעים ביחס לקודשי ישראל חוצים כל גבול. כאילו לא די בחילול ה' הנורא, תוך זמן קצר מושמעת תגובה נגד העלייה מארצות ברית המועצות לשעבר, המוציאה את אלו האחרונים מכלל ישראל – גישה שאומרת כביכול שאם אתם לא מכבדים את היהדות, אזי זו ההוכחה המוחצת שאין אתם חלק מהעם היהודי. מיד נזכרתי באימרת חז"ל: "כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית, אינו מבדיל..."

ובתוך כל הקלחת הזו אני כואב כאב אישי עז, את כאב בני עמי. בעוונותינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו וחרב בית מקדשינו. ורשעים ארורים מבקשי נפשנו גזלו את שפתינו ואת תורתנו ואת דתנו וכמעט שלא ייזכר שם ישראל עוד על אדמת האימפריה הרוסית.

במסירות נפש שאין לה אח ורע נלחמה יהדות רוסיה את מלחמתה שבמשך רוב הזמן הייתה נראית אבודה. חללים רבים נפלו במהלכה. אין במשפחתי סיפורי גבורה מיוחדים לספר לכם, אבל נס גדול אני יכול להלל: הנני כאן בארץ, נשוי לאשה יהודייה, אב לילדים יהודים, סבא לנכדים יהודים, משתדל לקבוע עיתים לתורה, משתדל לשמור מצוות, ולעיתים אף משתדל לקרב רחוקים, איתם יש לי שפה רוסית משותפת.

חשוב להבין כי מי שאני היום, קרה רק בזכות נס ההצלה הגדול שנעשה לי, נס שנעשה בעזרת שליחים- יהודים יקרים, שלקחו אותי ואת משפחתי ביד, הזמינו אותנו לליל הסדר ולכל שבת לאורך חודשים ארוכים, לימדוני להניח תפילין ולא לגלגו כשהופעתי עטור תפילין בחולו של מועד בבית הכנסת. לו לא היו יהודים יקרים שלקחו עלי אחריות גם כשאני כלל לא ביקשתי, לא יכולתי היום להאשים אותם בהפקרת פצוע בשדה הקרב, כי פשוט לא הייתי מבין דבר מקודשי ישראל.

אין אנו בני חורין לנהל מלחמות פוליטיות ולהניח את המלחמה על נשמות ישראל בצד עד שננצח. כי אולי דווקא בעוון זה לא ננצח חלילה.

אין יהודים ללא סיפור מורכב, אין כמעט משפחה יהודית בגולה שתולעת ההתבוללות לא אכלה את חלקה, "אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת..." האם כל הקשיים האין סופיים פוטרים אותנו? האם נפקיר את אחינו בני הגולה הארורה הזו?

פעם אחת בימי הנעורים של עמנו, עמדה לה נסיכה נוכרייה והתפעלה מתינוק ישראלי. ולא פחות מזה התפעלה מהוריו של אותו תינוק ששמרו עליו מכל משמר וגם כאשר אבדה התקווה לא השליכוהו, אלא יצרו תיבה מוגנת מים כי שערי ניסים לא ננעלו עדיין, אפילו שחרב חדה מונחת על צווארו של התינוק, רצה אחותו אחרי התיבה והתחננה לנס ההצלה. לא הפקירה. נס זה קרה במצרים למשה רבינו עליו השלום, אבל מי ערב לנו שיתרחש שוב?

עם כל שורה הנקראת על דפי העיתונים, יותר ויותר כואב, כי יותר ויותר תינוקות אשר מושלכים לים.

פגיעת ההתבוללות אולי נוראית מכל הגזירות, ועצם הנוכחות בגולה פגעה ופוגעת קשות בעם ישראל. אין ספק שכאשר עם קם לתחיה ושב לארצו, תחלואי הגלות מגיעים יחד עמו, אין מנוס ואין עצה אחרת. מכל ביטויי השנאה והקיטוב במערכת הפוליטית העכשווית שאנו צופים בהם השכם וערב, התמימים יותר שנובעים ממקום של בורות וחוסר הבנה הם הביטויים כלפי העולים החדשים. אולי הדרך המתבקשת הינה השבת מלחמה כדי להראות ל"רוסים" את מקומם בתחתית אילן היוחסין היהודי, אם בכלל, אבל זו תהיה בכייה לדורות. אשתמש בביטוי קשה יותר: הציבור המאמין, אותו ציבור שקודשי ישראל הם נר לרגליו, הוא אשר ייתן את הדין על השלכת הרפש על אחינו ניצולי הגולה – ציבור העולים מברית המועצות לשעבר.

חובתנו דווקא בעת הזו היא להניח בצד כל אינטרס ומאבק פוליטי, ואדרבה - לקדש שם שמיים, לקרב את הרחוק ולומר בפה מלא שאין דבר אשר מצדיק פרידה בין אחים והפקרה של אח פצוע. "עימו אנוכי בצרה", בצרת הבורות והתבוללות. עלינו מוטלת האחריות לצמצם את חילול ה' הנורא.

אחים יקרים, עולי ברית המועצות לשעבר, בואו בשערינו. בליל הסדר הקודם זכינו לארח בביתנו 20 עולים, בזה הקרוב נזמין 30 או 40 כי זהו צו השעה. הלוואי וח"כ אלכס קושניר יסכים גם הוא לבוא, גם אם מתנכר הוא אלי, זה מפאת כובד הגלות הנוראה. אני אארח אותו בשמחה, אושיב אותו על כיסא מכובד יותר, ואתייחס אליו בכבוד ובאהבה, העיקר שיידע ויראה שאנחנו אוהבים אותו כי אחים אנחנו. "את אחי אנוכי מבקש".

• הכותב משמש כראש מועצת גוש עציון