השנה של הרצל קוסאשוילי

השנה של הרצל (מאיר אלפסי)

אינני איש של סיכומים. באמת. סיכום מבחינתי אומר שהגענו לסוף המסע, מחזירים ציוד ומתקפלים.

רק שיש שתי בעיות עם סיכום שכזה. ראשית, אין לנו לאן להתקפל מכאן. ושנית, בהסתמך על השנה הנוכחית, מסתבר שדווקא מעניין כאן ואין הרבה רגעים דלים ב"ה.

אם יש משהו שאפיין את השנה החולפת יותר מכל, זו העובדה שהשנה הזאת קפצנו בחדווה על עגלת הבלגאן. כולם נגד כולם ולא היה מי שיעצור את דהירת הסוסים המופרעת.

מספיק להתבונן בפרשת עמנואל ששככה כלעומת שפרצה בקול ענות חלושה. בכדי להגיע לתובנה שנהיינו נרקומנים של התלהטות יצרים, השמצות הדדיות ופיוסים מתוקשרים.

גם במרחק הזמן מ"סערת עמנואל", לא ברור לי עדיין מהו ריחה של אותה נפיחה. לשם מה היה נחוץ והכרחי, להוציא בקיץ האכזרי וחסר החרמים הזה את ההמון המשועמם בראש כל חוצות, בטקסיות עילגת שמאפיינת בד"כ קלטות פיראטיות של- להבדיל- טרוריסטים בגרוש מעבר לקו הירוק, המתעמרים בחטופים?

לא יודע מה אתכם, אני הייתי נבוך בעבור אותם אלה שהתבצרו ב"אוהל המחאה הספונטני" שהוקם מבעוד מועד אל מול שערי "מעשיהו". האם באמת כל זה היה בכדי להוכיח שהארץ לעולם עומדת ועולם כמנהגו נוהג, וכל הקלישאות החבוטות כערבה ביום הושענא רבה, אודות אפליה עדתית וגזענות הן נכונות? נו באמת, אולי גם תרצו גביע מזהב על הממצא המטלטל? הנה לכם תיאטרון יידישאי במיטבו, כזה שאף חרם מצפוני לא יכול לו. מה שמזכיר לי קצת את האמרה שמיוחסת לרודן יוסף סטאלין ימ"ש שאמר פעם: "לא צריך להרוג את היהודים. הניחו להם, הם יעשו זאת לבד והרבה יותר טוב".

בעיקר בגלל פרשת עמנואל, השנה האחרונה התגלתה לצערי גם כשנת העסקנים. כל זב חוטם וצרוע מהסקטור הנ"ל, שחש את משק כנפי ההיסטוריה מרשרש מתחת לרגליו ו/או את רמת הפופולאריות המלאכותית שלו דועכת, כמו גם הצטמקות אזכוריו בתקשורת החרדית (שמצידה, טבלה את ידיה בחדווה גלויה בעיסת הרפש הזאת), גרר את עצמו ואת עם ישראל כולו לסערות מטופשות. החל ממלחמה מקודשת בזמרים חרדיים שלא עומדים בסטנדרטים שהמציאו, וכלה בחרמות וקונמות על מחלבות ופרות תמימות שכל חטאן היה - ייצור חלב.

ברור לכם כמו שלי ברור, שלא מדובר כאן ב"עוסקים בצורכי ציבור באמונה", ושציפייתם ל"משכורתם השלמה" היא לא מהשמיים אלא דווקא מבני אדם, כאן ועכשיו, ובשלמונים שלא כדאי לכם לדעת על דרכי השתלשלותם בסדר העולמות. וזה עוד לפני שהזכרנו את הסיקריקים, או איך שלא קוראים להם. אני באופן אישי מכנה אותם חוליגנים.

העצוב הוא, שהרבנים, התמימים לרוב, בולעים את הפיתיון המר ונופלים למלכודת הצוף פעם אחר פעם. וככה, המשחק האווילי המתנגן על עצבינו המרוטים, חוזר על עצמו בלופ בלתי פוסק, מה שאומר שהסרט שאנו חיים בו תקוע לחלוטין.

באופן לא מפתיע, הייתי נותן לשנה החולפת בדיעבד את ראשי התיבות "תהא שנת ערפל". כמעט בכל מישור היינו אפופים בענן המערפל הזה. לא רק במה שקשור ליחסי רב ועסקן, אלא גם במישור העקוב מדם, המכונה: האזרח והממשל.

הנה מתקרב לו תאריך סיום הקפאת הבניה ונתניהו המוכר והמעומלן שוב משחק לידי הפלסטינים ומזימתם הזדונית. פעם השבירה היא ימינה ופעם שמאלה. הזיגזג המפורסם הפך לסימן ההיכר הבולט שלו, אם לא מביאים בחשבון את הצלקת שעל שפתו העליונה. לצערי, אין מנוס מלהגדיר את האיש הזה שכל החכמים ויודעי הח"ן נהנים להחמיא ליכולתו הפתלתלה, ללשונו החלקלקה וללועזית הרהוטה שבפיו, אלא ככישלון גמור.

האיש ומשנתו מבולבלים מאי-פעם, מה שמנבא שאין גם בשנה הבאה עלינו לטובה למה לצפות (כרגיל) מהנושאים ומהנותנים במצבנו האומלל. כך, בהיעדר אלטרנטיבה ראויה למנהיגות מדינית כנה וחפה משיקולי רייטינג והישרדות, (שוב) נאלץ העם היושב בציון, "לאכול אותה" ובגדול.

בין לבין פקדו את מחננו טרגדיות איומות, האחרונה שבהן, תאונת הרכבת הזוועתית שגדעה ברגע אילן של שלושה דורות מפוארים. ולקינוח, גם מנה גדושה של אנטישמיות קיבלנו השנה לפנים, בצורת משפטו המתוקשר של שלום רובשקין, כשבית המשפט האמריקאי גוזר עליו מאסר של כמעט שלושה עשורים, בגין עבירות שאחרים היו יוצאים מהם עם חיוך ותרועות ניצחון.

מבלי להיתפס למלכודת הקלישאות, חושבני שערב ראש השנה השתא, תחושת ההחמצה חזקה שבעתיים. מי כמונו בלבוז ולבטל את האחר שלא מיישר קו עם דעותינו ומנהגנו. המושג חשבון נפש שאמור בימים אלו לקבל משנה תוקף איתן יותר, מאבד מזוהרו ומתפרק לחלוטין ממשמעותו המקורית. במקום להיות עדים למהלכים של לקיחת אחריות ומנהיגות, אנחנו מנהלים "חשבון נפש" אל מול גרף הרייטינג והפופולאריות, ובכך, מפרנסים ומלעיטים מרצוננו החופשי את שונאינו וחושבי רעתנו.

נרצה או לא, המראה הסדוקה ניצבת למולנו ומותכה ניבטות ההתבהמות וההמוניות שמסתובבות באין מפריע על סף דלתנו שפעור לרווחה לרוחות הרעות האלה ולדומיהן. כך שאין פלא שהאפס נמשח למלך, והעסקן הקטן הוא "פוסק הדור", התממשות הפסוק: "וסלחת לעווננו כי "רב" הוא..."

כל הרעה החולה הזאת משמעותה אחת היא: חשבון נפש?! לא בבית ספרנו! ואני תוהה (בקול): האם זה לא יותר גרוע מגזענות או מכל חולי אחר שאנחנו להוטים אחריו?