בג"ץ דחה את העתירה כנגד בית הדין הרבני הגדול ונשיאו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף וחייב את העותרים בהוצאות המשפט.
בסיכום פסק הדין שיגרו שופטי בית המשפט העליון ניל הנדל, נועם סולברג ואורי שוהם מסר חד משמעי לעותרים על פסקי בתי הדין הרבניים וכתבו כי "בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אינו מהווה ערכאת ערעור על בית הדין הגדול, ועילות ההתערבות בהחלטותיו הן מצומצמות".
העותרים ביקשו צו על תנאי וצו קבוע לביטול שני פסקי דין שניתנו על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים, האחד עניינו חיוב העותרת בגט תוך הפסד כתובתה והשני העברת תיק להרכב שונה בבית הדין הרבני בפתח תקוה. באי כוח האישה טענו כי בית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו כערכאת ערעור.
שופטי הבג"ץ קבעו כי "דין העתירה להידחות על הסף. בית הדין הרבני האזורי קבע כי ביטול דמי הכתובה הוא תוצאה הלכתית ישירה מכך שהצדדים מורדים זה בזה. הדיון בפני בית הדין הגדול נתבקש על ידי הצדדים ומשכך קנה לו בית הדין הגדול את הסמכות לדון בעניינם כערכאת ערעור. בשבתו של בית הדין הגדול כערכאת ערעור אין לשלול את סמכותו לדון בנושאים הנוגעים לעניין הגט שלא הוכרעו בערכאה הנמוכה. ההחלטה של בית הגדול לדון בכתובת האישה נעשתה משיקולים הלכתיים – משפטיים, לפי שיקול דעתו של בית הדין, ואין מקום כי בית משפט זה יתערב בהחלטה זו".
בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ התייצבו שוב שופטי העליון לימין בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי בירושלים. העותרים בתיק טענו כי בית הדין האזורי בירושלים הוציא צו עיכוב יציאה מהארץ במעמד צד אחד, ולדעתם בחוסר סמכות. העותר ערער על כך לבית הדין הרבני הגדול וערעורו נדחה על דיין יחיד ולא על ידי שלושה כמקובל.
בית המשפט העליון בהרכב השופטים הנדל, סולברג אורי שוהם קבע חד משמעית כי: "דינה של העתירה להידחות".
בכך סללו שופטי בית המשפט העליון דרך לחברי בית הדין הגדול, הסובל ממחסור בדיינים, לדון במקרים מסוימים על ידי דיין יחיד.