ההחלטה, שניתנה השבוע בבית המשפט העליון, למעשה מותירה את הגרושה בגיל מתקדם בלי מחצית הפנסיה שהובטחה לה לכל ימי חייה בהסכם הגירושין – תוצאה מקוממת ובלתי צודקת בעליל.
לסיוע בנושאי גירושין
הפרשה עסקה בבני זוג שהיו נשואים כ-30 שנים, במהלכן נולדו להם שתי בנות. האישה תפקדה בעיקר כעקרת בית והבעל מילא שורה של תפקידים בכירים בסקטור הציבורי. כאשר החליטו בני הזוג להתגרש הם הגיעו להסכמה כי האישה תהא זכאית למחצית הפנסיה של הבעל לכל אריכות ימיה ושנותיה, והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין.
במשך עשר שנים מילא הבעל את מחוייבותו זו בדייקנות ובשלמות. גם כאשר הכיר בחורה צעירה, נישא לה והוליד ממנה ילד. מחצית הפנסיה הועברה על ידיו לגרושתו, בידיעת אשתו החדשה, מדי חודש בחודשו.
לרוע המזל, אחרי עשר שנים חלה הבעל במחלה קשה ונפטר. בשלב זה הפסיקה גרושתו לקבל את מחצית הפנסיה, כי הפנסיה קיבלה כעת "צבע" אחר – היא הפכה לקצבת שאירים, שלכאורה זכאים לקבל רק שאיריו – אשתו החדשה (אלמנתו) ובנו הקטין.
האישה הגרושה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה סעד תוך הישענות על פסיקה בנושא. בין היתר הזכירה האישה פסק דין שניתן לפני כשבע שנים בבג"ץ, שבו נקבע כי קצבת שאירים נחשבת לחלק מהזכויות הפנסיוניות (בג"ץ 2673/06).
אלא שבית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי קצבת שאירים כשמה כן היא, מיועדת היא רק לשאיריו של המנוח, וגרושתו איננה בגדר שאיר.
מזוז לא הרים את הכפפה
בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אליו ערערה האישה באמצעות עו"ד אריה חגאג, דחה את הערעור למרות שבין שופטי ההרכב ישב השופט שאול שוחט שהמלצות ועדת שוחט משנת 2010, שהוא עמד בראשה, באו למנוע היווצרות מצב עגום שכזה.
האישה לא נואשה ופנתה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, כאשר הקליניקה לזכויות זקנים באוניברסיטת חיפה ביקשה להצטרף אליה לאור החשיבות של הסוגייה לכלל הנשים המבוגרות במדינת ישראל.
המבקשת טענה כי התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט הקודמים, על פיה רק האלמנה תקבל את תשלומי הקצבה בלתי צודקת בעליל, מנוגדת להסכם בינה לבין המנוח וגורמת לה עוול ועיוות דין קשה.
המבקשת סיפרה כי נותרה כיום, בגילה המתקדם, בלא פנסיה להבטיח את קיומה לעת זיקנה. לדבריה, מחצית הפנסיה של המנוח היה עיקר פרנסתה, והמנוח היה מודע לכך ועל כן העביר לה את התשלומים "כמו שעון שוויצרי".
עוד לפי המבקשת, סירוב האלמנה – שלאורך כל השנים הייתה מודעת לזכאותה – להעביר לה את מחצית הפנסיה (כעת – קצבת שאירים) – נעשה בחוסר תום לב ותוך התעשרות על חשבונה.
בתוך כך הזכירה המבקשת כי הייתה שותפה מלאה ליצירת זכויותיו של המנוח בפנסיה, שנצברה ברובה לאורך שנות הנישואים שלהם. אין ספק כי ציפתה גם ליהנות ממנה לעת זיקנתה, ולא ייתכן שכיום תיוותר ללא מקורות מחיה.
המבקשת הסתכמה בבקשתה על קביעותיה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור בפרשת שועא (בג"ץ 2673/06) שבה נפסק כי הזכות לאיזון זכויות הפנסיה לא נעצרת לאחר פטירת בן הזוג. לפי פסק הדין של הנשיאה, כאשר הפנסיה מוכרת כנכס משותף – הפיצוי צריך להינתן על מכלול הזכויות שמקנה הנכס, ובכלל זה קצבת שאירים המבוססת על הפנסיה שצבר בן הזוג במהלך חיי הנישואין, במאמץ משותף לו ולגרושתו.
אלא שלמגינת ליבן של האישה והקליניקה לזכויות הזקנים, השופט מני מזוז לא הרים את הכפפה והותיר את הכרעת בתי המשפט המחוזי והמשפחה בתל אביב על כנם.
בכך תם מסעה של הגרושה במפח נפש, והיא תצטרך להמשיך את חייה המבוגרים בחסרון כיס ניכר ובצמצום. זאת, למרות שלא זה היה רצונם של הצדדים, לא שלה ולא של המנוח.
- ב"כ המערערת: עו"ד אריה חגאג
- ב"כ המשיבים: לא צוין
- ב"כ הקליניקה לזכויות זקנים: עו"ד כרמית שי
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.