בני הזוג התגרשו בשנת 2000 עקב "התרועעות של הגרוש עם נשים אחרות", והעובדה שהוא נדבק ב-HIV כשנתיים וחצי לפני כן.
לייעוץ בענייני מזונות:
באותה שנה, בפסק דין לגירושין, קבע ביה"ד הרבני כי עד שיימלאו לבנם המשותף 18, תהיה הגרושה זכאית להחזיק בדירתם המשותפת ואף להשכיר אותה. ביה"ד לא התייחס למצב שבו הבעל או צד אחר ייכנס לדירה ללא חוזה שכירות.
בשנת 2005 היגרה האישה לארה"ב עם הילד, ואילו הבעל נכנס אל הדירה שגרושתו עזבה, והפסיק לשלם מזונות (שהיו נמוכים ביותר ועמדו על 500 שקל לחודש).
שמונה שנים לאחר מכן, תבעה הגישה האישה תביעה נגד הגרוש בבית הדין הרבני האזורי בנתניה. התביעה עסקה בשני נושאים: מזונות וחיוב שכר דירה – שניהם באופן רטרואקטיבי משנת 2005 ועד 2013 – המועד שבו הבן הגיע לגיל 18.
לטענת התובעת פעם אחר פעם היא ביקשה מהנתבע לשלם את המזונות אך הוא סירב, והביטוח הלאומי לא שילם לה, מאחר שעזבה את הארץ. לדבריה, היא לא יכלה לגייס את הכסף כדי לתבוע אותו מארה"ב.
לטענתה, הנתבע התחייב להעביר את דמי המזונות והשכירות ב"ווסטרן יוניון", אך בפועל, לאורך השנים הוא כמעט לא שילם. מדי פעם שלח מדי סכומים נמוכים, שהסתכמו ב-4,000 דולר.
לעומת זאת, הנתבע טען שהתנה את הסכמתו לעזיבת הבן לחו"ל בתמורה לכך שהאישה תמחל לו על המזונות. הוא סיפר כי הסכים שתעזוב את הארץ משום שחשש שבארץ בנו יתחבר עם פושעים.
בנוגע לשכירות, התובעת טענה שהתנתה את מגוריו של בעלה לשעבר בדירה בכך שישלם לה שכר דירה, ועל כן היא תובעת עתה את התשלום המגיע לה.
מנגד, הנתבע טען שגרושתו העבירה לו מפתח לדירה, הוא נכנס אליה בהסכמתה המלאה, היא לא דרשה ממנו כל תשלום ולא נחתם ביניהם כל מסמך. מנגד הוא התחייב לשמור לה על הנכס, ואף השקיע בשיפוץ הבית.
למה לא כתבו?
"למעשה הגרוש לא הציג כל בדל ראיה לכך שהאשה אכן מחלה לו בעבר על המזונות תמורת הסכמתו למעבר הילד לחו"ל", כתבו שלושת הדיינים – הרבנים יעקב זמיר, אברהם שינדלר ויהודה יאיר בן מנחם.
מארה"ב היה "קשה עד בלתי אפשרי" לאכוף את תשלום המזונות, הבהירו הדיינים, אך בוודאי שאין להסיק מכך שהאישה מחלה עליהם.
הדיינים הזכירו, בין היתר, כי הנתבע חתם אצל נוטריון על הסכמתו ליציאת הילד לחו"ל, והציגו שאלה רטורית: "אם נכונים דבריו שבמסגרת הסכמתו ליציאת הבן לחו"ל האשה מחלה לו על פסק הדין למזונות, מה פשוט היה להוסיף באותו כתב הסכמה, משפט נוסף, כגון: האשה מוחלת על מזונות הילד".
בסוגיית שכר הדירה, הדיינים הבהירו כי שני הצדדים לא תמכו את גרסתם במסמכים, בחוזה שכירות או בעדויות "מוצקות", למעט עדות של אחות התובעת, שטענה כי הצדדים התחייבו שהאיש ישלם חצי שכר הדירה.
בסופו של דיון ארוך שבתחילה כלל חילוקי דעות, הוחלט לחייב את הבעל בשליש מסכום השכירות, וזאת בדרך של "הטלת פשרה".
בסיכומו של דבר, לאחר חישובים שונים נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת 67,256 שקלים עבור מזונות העבר ודמי השימוש בדירה.
- ב"כ התובעת: עו"ד יעל כץ מסטבאום
- ב"כ הנתבע: עו"ד צבי טהורי
לעורכי דין דיני משפחה • לפסק הדין לחצו כאן.
הכותב: עורכת דין רונית מר עוסקת בדיני משפחה.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.